אחד הדברים שגורמים להרבה אנשים להימנע מלקרוא עיתונים או להתעדכן במהדורות החדשות הוא העובדה ששום דבר לא באמת מתחדש. שוב רצח מזעזע של ילדה. שוב פיגוע חבלני. שוב תאונת דרכים מצמררת. שוב הרוגים, שוב פצועים קשה. רק השמות, השמות הם אלה שמשתנים. באופן גרוטסקי, יוצא שהדף היחיד בעיתון שנדמה לך שעוד לא קראת הוא מודעות האבל. חוץ מזה, תעדכנו אותי כשבאמת יקרה פה משהו חדש.
לפני כשבועיים ציינתי כאן כבדרך אגב את הכוונה להקים את המרכז הגאה של מפלגת העבודה. עובדה זו, ותהליכים נוספים שעוברים על המפלגה מוכת הבעיות והצרות בחודשים האחרונים, הביאו אותי השבוע להצטרף למערכה. לא כי אני מרוצה מאיך שהמפלגה נראית בימים אלה. לא כי אני שבע נחת מתפקוד יושב-הראש שלה ויתר שריה בממשלה. לא משום שלא הייתי בין המכים על חטא על שנתנו את קולם ואת אמונם במפלגה כפי שהיא נראית כעת. הצטרפתי בעיקר משום שאני רואה את הפוטנציאל הטמון לשינוי, שלא יוכל לבוא לכדי מימוש אלא בדחיפה מלמטה.
Do you come
Together ever with him?
And is he dark enough?
Enough to see your light?
And do you brush your teeth before you kiss?
Do you miss my smell?
כמעט חמש שנים חלפו מאז שדמיין רייס הוציא את אלבום הבכורה המופתי שלו O. כמעט חמש שנים לקח לאלבום ההוא לתקוע יתדות ברחבי תבל. והנה מגיע לו 9, אלבום שני ליוצר האירי המוכשר, שצץ לו לפתע לתעשיית המוסיקה שלנו. האלבום 9 הוא אלבום יפה, חביב, מלנכולי, נעים ובחלקים מסוימים גם מרגש. אבל כשמקשיבים לו מבינים בעיקר כמה יחיד במינו היה (ונשאר) אלבום הבכורה O. רייס אומנם שומר ברוב האלבום על הסגנון שהתווה כבר ב-O, אך ספק אם הוא מצליח לשחזר את גובה הלהבות שהצית אלבומו הקודם בלב המאזינים.
המתנה האחרונה שהעניק הנשיא (בדימוס) אהרון ברק לקהילה ההומו-לסבית בישראל היא לא רק מתנת פרידה מאהרון ברק האיש, שתחת שרביטו ניהל בית-המשפט העליון את חלקה הראשון של המהפכה הגאה בישראל, אלא גם המתנה הגדולה האחרונה שמקבלת הקהילה מבית-המשפט העליון בכלל, לשנים הקרובות, והיא חותמת כמעט סופית את השלב הפסיקתי של המהפכה הגאה בישראל. לא פרישתו של הנשיא ברק היא יסוד העניין, כי אם מיצוי יכולותיו הפרשניות המרחיקות-לכת של בית-המשפט במסגרת מערכות החקיקה הקיימות. על מנהיגי הקהילה ואנשיה לשנן לעצמם שמעתה והלאה עוברת המערכה אל מגרש אחר, קשה עבורה הרבה יותר מהיכל הצדק - הוא המגרש החקיקתי.
אלהים מרחם על ילדי הגן,פחות מזה על ילדי בית-הספר.ועל הגדולים לא ירחם עוד,ישאירם לבדם,ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבעבחול הלוהטכדי להגיע לתחנת האיסוףוהם שותתי דם.
כישלונותיה של מדינת ישראל במלחמה בלבנון, בלחימה בעזה, בעצרת האומות המאוחדות, במערכה על דעת הקהל העולמית - אף אחד מאלה אין בו כדי להעיד על חולשה. להיפך: הכישלון הוא במידה רבה פועל יוצא של עוצמתה הצבאית והכלכלית של ישראל אל מול החלשים שמתגרים בה, מתריסים מולה, מאתגרים ומעמידים למבחנים חוזרים ונשנים את כוחה. והיא, מצדה, נדרשת לאיפוק, לריסון, כמו הייתה כלב גדול ואכזרי שמגורה על-ידי פינצ'ר קטן, נבחני ומציק במיוחד.
באין פתרון לירי הקסאמים, כאשר אין עוד על מי לסמוך בצד הפלסטיני, לפני שרוחות המלחמה שוב מנשבות לעברנו מן הצפון ודקה אחת לפני שבאיראן חוגגים איום קיומי ראשון על ישראל, זה הזמן להנחית מכה ניצחת על הטרור. מכה כזאת שממנה לא יוכל עוד להתאושש, שיעמוד נפעם ושפוף-קומה מול מהלכים אשר מתרחשים בזה אחר זה לנגד עיניו, שיראה בה אות וסימן אחרונים לניצחון השפיות והנורמאליות על הטירוף והקנאות שהוא מבקש להנחיל. יצחק רבין, עליו השלום, הבין זאת היטב: רק קשר אמיץ של שלום בין הרוב השפוי בשני הצדדים יהווה מכה אנושה לקיצוניים, אשר מבקשים כל אחד בתורו לכלות את האחר. כשהשלום עולה, כוחם של הקיצוניים בירידה; כשהוא יורד, הרי זאת שעתם הגדולה של אלה. האינטרס הישראלי כיום צריך להיות אימוץ היוזמה הערבית לנורמליזציה מלאה וכוללת עם ישראל.
ההצעה לשינוי שיטת הממשל רחוקה מלהיות ספין תקשורתי, כפי שמנסים לצייר אותה גורמים שונים בתקשורת. אף אם העיתוי שבה היא מועלית עשוי לשרת גם צרכים פוליטיים, מדובר בהצעה רצויה ורצינית, שאם תאושר תיצור מהפכה של ממש במבנה הפוליטי בישראל. אמת, אנו שבעי ניסיון מר משיטה שמהווה שעטנז של דמוקרטיה פרלמנטרית ונשיאותית, וגם השיטה המוצעת כיום לישראל לא נוסתה עדיין בשום מקום בעולם. אבל בניגוד לקודמתה, ההיגיון הבסיסי שבה הוא נכון. ולמלינים על הדרך שבה הדבר נעשה, הייתי מציע ללמוד מכך אך ורק על תחלואותיה של שיטת הממשל הנוכחית, שעמן תוכל השיטה המוצעת ביתר שאת להתמודד.
מי שחרד לגורלה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, יודע שיש לו סיבות טובות לכך. האלימות של החרדים אומנם הרקיעה שחקים השבוע, אבל מה שצריך להפחיד באמת, זו לא האלימות אלא האמונה. אין כוונתי, חלילה, לאמונתם של המתפרעים ב“השם“, שדווקא היא יכולה אולי להיות מוטלת היום בספק גדול. מה שצריך להפחיד אותנו באמת, זו האמונה שלהם שאת מה שהם רוצים להשיג הם בסופו של דבר ישיגו. אמר זאת במידה רבה של ביטחון פרחח מן המניין, בראיון מאולתר שהעניק השבוע לאחד מאמצעי התקשורת. ”גם אם יהיה מצעד השנה“, הוא הוסיף, ”אתה תראה שבשנה הבאה לא יהיה“. במקום להבין שגדשה הסאה והגיעה השעה לחשבון נפש חילוני, בחרה החברה החילונית לצעוד השבוע צעד נוסף מן האור אל החושך.
שוב עשינו זאת. יותר מעשרים בני-אדם, רבים מהם ילדים, נהרגו הבוקר כתוצאה מהפגזה תועה בירי תותחים של צה“ל. שוב תוצאה של אש ארטילרית שירה הצבא המוסרי בעולם, הפעם אל עבר היישוב הפלסטיני בית-חנון, שבצפון רצועת עזה. איש, כמובן, לא חושד שצה“ל התכוון לפגוע באזרחים חפים מפשע. איש לא מעלה על דעתו שהאש כוונה לפגוע בילדים. אבל איש גם לא יכול לטעון שלא ידע שזו יכולה, בסבירות לא מבוטלת, להיות התוצאה. מבחינת מאזן הסיכונים, לירות אש ארטילרית ליישוב שבו מתגוררים אזרחים, גם אם כוונה מאות ספורות של מטרים מן השטח המאוכלס בילדים, נשים וטף, זה פחות או יותר כמו לשלוח מחבל עם חגורת נפץ לנוע לעבר יישוב ישראלי. עם השיפור שחל בשנים האחרונות במערך ההגנה הישראלי, גדולים הסיכויים שהוא ייתפס איפה-שהוא בדרך, לפני שיתפוצץ על אזרחים תמימים; אם לא ייתפס, זה עלול להסתיים באסון נורא.
האינתיפאדה החרדית שפרצה השבוע בארצנו אינה עירומה. היא מושתתת על תעמולה שקרית, שנועדה להקנות לה את הלגיטימציה, ובאמצעותה לסחוף את ההמון החרדי המוסת וגם את דעת הקהל שלנו, האנשים התמימים מן היישוב. לפני שאנחנו מאמצים דעה לכאן או לכאן, מן הראוי לבחון מחדש כמה הנחות-יסוד שמהוות כביכול את הקרקע עליה נסב הוויכוח הציבורי בדבר קיום מצעד הגאווה בירושלים. האמת שמאחורי מסכת השקרים היא ידועה ונהירה לכולם, ובכל זאת, כל-כך קשה שלא ללכת שולל אחר התמונה שמתנגדי המצעד מנסים לצייר לנגד עינינו. אם נואיל לנפץ כמה מיתוסים שנפוצו לאחרונה בקרבנו, נגלה שמאחורי הוונדליזם החרדי עומדת לא יותר מהתפרצות יצרים, שמקורה הוא במקרה הטוב פוליטי, ובמקרה הרע צמא טהור לאלימות ולדם.