אומרים שיש לנו ארץ נהדרת. שיש לנו עם סגולה. אנשים נפלאים. ובכל זאת, נדמה שמשהו לא כל-כך טוב פשה בנו בשנים האחרונות. שרוח רעה הגיחה לה מכיוון גיא צלמוות, ומנשבת הישר אל תוך עצביו של העם הכל-כך נבחר. או אולי שד אווילי, שבקע ממעיין מזוהם בפאתי ירושלים, מרחף מעל הארץ הכל-כך מובטחת ומבקש לטנף בה כל חלקה שעוד בילדותנו הייתה טובה.
את המונח "חוכמה בדיעבד" כולנו מכירים. אצל מי מאיתנו לא עלה פעם הדחף הזה, בצפייה השנייה או השלישית או הרביעית בסרט האהוב עלינו, לצעוק לשחקן המגלם את הדמות הראשית "לא, אל תעשה את זה". אצל מי מאיתנו לא בצבצה התקווה הקטנה הזאת בלב שאולי הפעם הוא יהיה חכם יותר, ואז אולי גם הסוף יהיה טוב יותר. אבל שנייה לפני שהאירוע התרחש, המוח שלח אותותיו אל הלב שהרי כך בדיוק יקרה גם הפעם. הלא אנחנו צופים שוב באותו הסרט, ומה שהיה בצפייה הראשונה, יקרה גם בפעמים הבאות. ולכל הרוחות, הדיוק הוא כל כך מוחלט, עד שלעתים זה כבר ממש עשוי להרגיז. רק שבתור מי שבסרט הזה כבר היו, אנחנו תמיד נהיה חכמים מאוד קטנים.
הסרטון הזה יכול היה בקלות להשתלב בין הנצפים ביותר ביו-טיוב, אבל בינתיים ניתן למצוא אותו רק באתר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. קוראים להם פרופ' אריאל פורת ופרופ' עומרי ידלין, לשעבר הזוג המלכותי של ממלכת המשפט התל-אביבית, וכיום מועמדים לאוסקר על סרטון הפרידה המפתיע שלהם מלשכת הדקאן:
ועדת הלהט"ב של לשכת עורכי-הדין התכנסה השבוע כדי לדון בין היתר באירועי ההסתה שקדמו למצעד שתוכנן להתקיים השנה, כבכל שנה, בירושלים. חברי הוועדה, מהמובילים שבעורכי-הדין במשפט הציבורי בישראל, מחוזקים באנשי אקדמיה מכובדים כשלעצמם, נתבקשו לחוות דעתם באשר לאופן הטיפול הראוי במסיתים. לאחר דיון קצר, וללא כל התנגדות אמיתית, קבעה הוועדה כי דברי ההסתה שנאמרו נופלים בחצרו של חופש הביטוי, ועל-כן נמנעה מגיבוש עמדה נגד האמירות המסיתות-לכאורה.
הממשלה שבחרנו בה רק לפני פחות משנה צועדת בבטחה אלי אבדון. בשורה לא תצא ממנה. חולשתה הפכה עורק נשימתה. ראשיה תלויים על קרנות המזבח, ובעיקר תלויים אלה באלה; משוועים לנפילתו של האחר, חוששים מנפילתם שלהם. וכשאין בידם או ברצונם לעשות דבר למען הקולקטיב, איש לכיסאו יעשה.
ישנם רגעים בחייה של אומה שבהם היא צריכה לצאת לרחובות. רגעים שעליה לצעוק, להפגין, להתעמת; לזעוק בתקווה שאולי מישהו ישמע, שאולי מישהו יושיע. ויש רגעים, כמו סוף-השבוע הזה, שכל מה שהם משאירים לך זה לשתוק. פשוט לשתוק ולא לומר דבר. כי למי תזעק? לשר האוצר, שידיח את אנשי רשות המסים? או לראש-הממשלה, שידיח את שר האוצר? האם תזעק לנשיא, שבתוקף סמכותו יפזר את הכנסת? או למאה ועשרים חברי כנסת, שידיחו את הנשיא? ועוד לא שכחנו את הפניות לשר הביטחון, שידיח את הרמטכ"ל; ולראש-הממשלה, שידיח את שר-הביטחון. ואחרי שעמלת וסילקת את כולם, מי יישאר בזירה כדי להדיח את ראש-הממשלה?
לקראת תחילתה של שנה אזרחית חדשה, מצאתי טעם להרהר ברציותן של כמה הנחות שאימצנו לעצמנו במרוצת השנים. אז איך זה ששוב ממשלת שמאל, שהוקמה במטרה לבסס שלום כולל במזרח-התיכון, הביאה עלינו מלחמה? מדוע כל אותן מדינות ערביות שעברו תהליך של דמוקרטיזציה איבדו כמעט כליל את היכולת לשלוט? והאם דווקא מירוץ הגרעין באזורנו הוא הקטליזטור האמיתי שיוביל לשלום וליציבות? האם מה שנראה לנו תמיד כרצוי הוא בהכרח רצוי, או שאולי הגיעה השעה "להחליף דיסקט" ולהביט אל העולם מזווית שונה, הפוכה לגמרי? האמת, אינני בטוח. אלא שהודאתי זו משקפת רק את חצי האמת; חציה השני, שבלעדיו לא הייתי מפרסם את הרשימה, הוא שבסבירות לא-נמוכה אנו מולכים שולל אחר כמה מוסכמות, שבמקרה הטוב נס ליחן, ובמקרה הרע כל לידתן הוא בשוגג. קראו ושפטו.
שלמה אבינרי מפרסם היום מאמר ביקורת קצר במדור "דעות אחרונות", על דרך התנהלותו של עמיר פרץ לקראת הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה. המאמר של אבינרי עוסק בעיקר בטוהר המידות, אבל אם קוראים את הדברים בצמוד לביקורת של העיתונאי נחום ברנע מסוף-השבוע, מקבלים תמונה מטרידה למדי. ברנע כמעט נבוך לנוכח תפקודו הרעוע של שר הביטחון, ורומז שפרץ הפך בתקופה האחרונה להיות במידה רבה הצל של עצמו: ראשו אינו עוד בענייני ביטחון המדינה, והוא שקוע עמוקות בתוך אותם פריימריז שאמורים להיערך בעבודה ב-28 במאי, באותם ארבעה אחוזים שמנבאים לו כיום הסקרים.
זוכרים את פתרון הקסם שלנו לטרור? לא, לא הקסמים של ימי אורי גלר מחפש את היורש. פתרון הקסם ההוא, עוד מימי צ'יקו ודיקו. זוכרים? פלסטיני אחד עושה פיגוע - סוגרים את כל השטחים ולא נותנים לאף אחד להיכנס? בדיוק. סגר על השטחים. כל-כך חכם, שח"כ יורם מרציאנו, יו"ר סיעת העבודה בכנסת, מציע לאמץ את אותו פתרון קסמים גם כדי לשים קץ לאלימות בני-הנוער במועדונים. אם לא נאפשר לפלסטינים להיכנס לשטחי מדינת ישראל, הם לא יצליחו לעשות פה פיגועים. נכון? חכם, לא? איך לא חשבנו על זה קודם. אז הנה מצאנו גם את הפתרון לאלימות באתרי הבילוי: בני-נוער עד גיל 18 לא יורשו עוד לבלות במועדונים אחרי חצות.
בזמן שאנו עדיין עסוקים בענייני היום-יום, דומה כי שעת השין הולכת ומתקרבת. במוקדם או במאוחר - וככל שחולפים הימים נדמה שיותר מוקדם מאשר מאוחר - ישראל עשויה למצוא עצמה בפני הצורך להכריע: האם לתקוף במהלך צבאי עצמאי את מתקני הגרעין האיראניים - בניגוד לעמדה הפומבית של מדינות המערב - או להשלים עם הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, שמהווה איום הרסני על עצם קיומנו כאן. ארצות-הברית - החל בהסתבכות בעיראק, דרך ההתבטאויות של שר ההגנה החדש, רוברט גייטס, וכלה בדו"ח ועדת בייקר-המילטון למזרח-התיכון - רומזת כבר כעת שלא יהיה לה עניין להיכנס להרפתקה נוספת באזורנו. מדינות אירופה מאז ומתמיד התנגדו למהלך כזה, והאירועים האחרונים מעידים על כך שלא שינו את עמדתן. אפילו מזכ"ל האו"ם החדש הבהיר כי אינו מתכוון לשנות מעמדת קודמו בתפקיד. כל זה מותיר את ישראל - עכשיו יותר מאי-פעם בעבר - מול הצורך לקחת את גורלה בידיה.