אירועי השנה שעברה בירושלים ממשיכים לייצר כיווני מחשבה שונים בקרב הציבור הגאה. אחרי שלפני כמה שבועות הודיע הבית הפתוח על כוונתו לקיים שוב מצעד בירושלים השנה, היום מתפרסם שחגי אייד ורוני אקר, פעילים מרכזיים בקהילה הגאה, שוקדים על הקמת מפלגת גייז שעשויה להתמודד בבחירות הבאות לכנסת. האמת, אני יכול להבין את הדחף שמקורו אכזבה מן המפלגות הקיימות. אבל בתוך תוכי, אני מתקשה להתחבר למסקנה שאליה הגיעו החברים הנכבדים, שבחובה הצורך במפלגה סקטוריאלית נוספת.

מפלגה כזאת, ראשית, ספק גדול אם תצליח לעבור את אחוז החסימה; ושנית, אם תצליח — ספק אם תזכה לתרום דבר מה לטובת בוחריה, או שההשלכות של היבחרה תהיינה בסופו של דבר הפוכות. אייד ואקר עושים כאן במידה רבה את אותה טעות של עלה ירוק – מפלגה שלידתה בחטא, ואחריתה ידועה. אמת, אזרחים רבים, אשר מאמינים בחברה ליברלית שמושתתת על חופש הפרט, מתקשים כיום למצוא לעצמם בית מקרב המפלגות הקיימות. חלקם בוחרים באחת המפלגות כברירה, אחרים נוקטים בטקטיקה של הצבעת מחאה או התעלמות מוחלטת.

האומנם מפלגת גייז היא הפתרון עבור אותו קהל יעד?

כשלעצמי, אני מייחל ליום שבו נבין כי כדי לקדם את חופש הפרט בישראל לא צריך מפלגה של גאים ולא מפלגה של סטלנים, בדיוק כשם שלצורך מלחמה בכפייה הדתית לא צריך מפלגה של אוכלי טריפות ושונאי חרדים. דברים יתחילו להשתנות ביום שתקום מפלגה ליברלית אמיתית, שתציב לעצמה למטרה קידום חברה פלורליסטית וחופשית, ולכל הרוחות, שחבריה יזדיינו עם מי שהם רוצים. זה הדבר האחרון שמעניין אותנו – האזרחים התאבים למדינה פתוחה וטולרנטית יותר – ולמען האמת גם לא בדיוק תנאי שנחוץ כדי לקדם את המטרות הנשגבות.

מפלגת גייז, כמו המפלגות הערביות והחרדיות, רק תעמיק את הקיטוב והשנאה בין הקבוצות. מפלגה שתשכיל ליצור את החיבור של גורמים ליברליים מכל גווני הקשת ותשאף לקדם את חירויות הפרט בצורה אופקית, לרוחבה של החברה שלנו, תצליח גם לזכות באהדת הבוחרים ולצבור את הכוח הפוליטי, שיאפשר לה בסופו של יום להשתלב באחת המפלגות או להתקיים כמפלגה עצמאית שלמה ומגובשת.

לאמתו של דבר, התהליך הזה כמעט הבשיל לפני הבחירות האחרונות, אלא שהרבה מאוד אגו במפלגות מסביב ולא מעט פיק ברכיים בגרעין הביאו לכך שברגע האחרון מפלגת הבחירה החופשית לא קרמה עור וגידים, וכל הלוויינים שנותרו לרוץ מסביב סיימו את המרוץ הרבה מתחת לאחוז החסימה. אם הדברים היו מתנהלים אחרת, ספק אם מפלגת הגמלאים הייתה הופכת להפתעת הבחירות.

רועי דלח

ביום שני הקרוב ייערך הסיבוב הראשון של הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה. אם לא תהיה הפתעה רבתי, עמי איילון או אהוד ברק, אחד מיני שני אלה, יקבל לידיו בסופו של תהליך את מושכות המפלגה השנייה בגודלה בישראל. אחד מיני שני אלה יכהן כפי הנראה כשר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט, ואם לא כך הוא – אזי כשר ביטחון בממשלתו של אחר, או (בראייה אופטימית משהו) — יהיה לראש-הממשלה הבא של מדינת ישראל.

נראה לי שלא אחטא בחטא היוהרה אם אומר שמשימה חשובה מעין כמותה נפלה בחלקנו, מתפקדי מפלגת העבודה, לבחור למדינת ישראל שר ביטחון ראוי (והמדקדקים יוסיפו "לפחות") דווקא בימים סבוכים אלו. ככל שחולפות השעות, הולכת ומתחוורת התמונה העגומה ש"חלון ההזדמנויות" להגיע לשלום במזרח התיכון נאטם כמעט כליל, ועל אותו חלון שפעם כל-כך אהבנו להציץ מתוכו כבר מתדפקות בחוזקה רוחות המלחמה הבאה. אף אם טיבה והיקפה של מלחמה זו הנם בשלב זה לוט בערפל, כיום גם שוחרי השלום הגדולים ביותר יודו כי הסיכויים לפרוץ אחד התרחישים שמדובר עליהם בקהיליית המודיעין הנם גדולים יותר מכפי שהיינו רוצים לקוות.

השמאלנים שבינינו, ואני בתוכם, יקומו ויצעקו שהאשמה בפספוס אותו "חלון הזדמנויות" היא במידה רבה עלינו. העם שלנו נכשל במתן גיבוי למנהיגים שביקשו למלט נפשנו מתוך המציאות המורכבת אשר נצפתה כבר בשעתו ואליה מועדות פנינו כעת. יצחק רבין נרצח בעודו בונה את מגדל השלום, ואנחנו באנו וברוב קולות הפלנו גם את המגדל, ועל הרצח הטבענו חותמת הכשר בדמותו של בנימין נתניהו. אהוד ברק (הישן), שהבטיח להביא כל הסכם שלום למשאל עם, ניצב אך לפני שנים ספורות בפני מציאות דמוקרטית בלתי אפשרית דווקא מול דעת הקהל שלנו, כאשר עמד על מפתן דלת השלום עם סוריה, ובמידה לא מבוטלת גם מול הפלסטינים. אלא שכל אלה הם כבר נחלת ההיסטוריה.

במובן כלשהו צודק עזמי בשארה כאשר הוא פונה לשליטי מדינות ערב ומצהיר כי מדינת ישראל אינה באמת חפצה בשלום. לפחות העם שלנו, כך נדמה, מעדיף לשוב ולשלם את מחיר המלחמות מאשר להכיר במחיר שנגזר עלינו לשלם תמורת שלום. אנחנו מעדיפים להמשיך ולצפות ליום שבו נוכל לקבל את פירות השלום במחיר של מכירת סוף עונה, אלא שהמחירים בעולם הערבי ממאנים לרדת גם עם התחלפות בעלי העסקים שם. ובינתיים, נדמה שגם הפירות נרקבו, ואנחנו נותרנו עם הכסף בכיס – ובלי שמישהו עוד ירצה או יוכל למכור.

מלחמת לבנון האחרונה הוסיפה לכל התהליכים האלה וחילחלה ברחוב הערבי את התודעה שדווקא במלחמה ניתן לסגור עסקה טובה יותר. עסקה שאנחנו לא נהיה צד לה. השליחות שלנו, ביום שני 28 במאי, ובמידת הצורך גם בסיבוב השני, היא להבטיח שבמלחמה הבאה המושכות יהיו בידיים הטובות ביותר האפשריות כיום. אין זה זמן לתור אחר נסיכים. אין זו השעה להמר על מנהיגים חדשים – מוכשרים, אמינים ומבטיחים ככל שיהיו. במלחמה הבאה ישבו זה מול זה אולמרט, לבני, שטרית, פואד, אולי נתניהו. רבין ושרון לא יהיו שם.

ביום שני תינתן לנו, גם אם חלק מאיתנו יצטרך לחרוק שיניים, ההזדמנות לבחור בתקווה האחרונה שעוד עומדת לפתחנו בנקודת הזמן הזאת. לא כדי לתת לו את ההזדמנות להוכיח שהשתנה. לא כפרס על שתיקה שאינה הולמת. אלא כדי לתת לעצמנו את ההזדמנות לנצח ולשרוד. גם כמי שהיו לו פעם תוכניות אחרות, עבורי יהיה זה רגע של שליחות לאומית.

רועי דלח

אומרים שיש לנו ארץ נהדרת. שיש לנו עם סגולה. אנשים נפלאים. ובכל זאת, נדמה שמשהו לא כל-כך טוב פשה בנו בשנים האחרונות. שרוח רעה הגיחה לה מכיוון גיא צלמוות, ומנשבת הישר אל תוך עצביו של העם הכל-כך נבחר. או אולי שד אווילי, שבקע ממעיין מזוהם בפאתי ירושלים, מרחף מעל הארץ הכל-כך מובטחת ומבקש לטנף בה כל חלקה שעוד בילדותנו הייתה טובה.

ואולי די בתמונה אחת כדי להציג לעצמנו את ישראל של 2007: קרה, מנוכרת ומטונפת, שטופת אגואיזם ונטולת חמלה, ארץ של אני ואפסי עוד, שסולידריות חברתית הפכה בה לסיסמה ריקה מכל תוכן שמישהו עוד ניסה לדחוס אליה בימים כתיקונם.

ארץ שבעבר הייתה לנו אם ואב – והיום ארץ אוכלת יושביה.

מוטב לו לראש-הממשלה הבא שייקח את הוינוגרד שלו ויזרוק אותו בראש ועדת מומחים שתשב ותחקור איך הפכנו מאור לגויים למולדת כה חשוכה, אולי חשוכת מרפא. איך התחרותיות שבשאר העולם עוד נחשבת לבריאה וטובה באה וטרפה אותנו מבפנים.

לא מן הנמנע שוועדה כזאת תמצא חלק לא מבוטל מן המקור לרעה החולה הזאת בדרך ההתנהלות שלנו שנים ארוכות בשטחים. יעיר מי שיעיר, ממש לא בטוח שכל האנשים שחלפו על-פניו של היהודי הגוסס אל מותו עשו את שירותם ביהודה, שומרון או עזה. אבל גם מבלי שנצביע על קשר סיבתי, לפחות ברמה הכרונולוגית התמונה ברורה. היום כבר מותר להודות שיש"ע זה כאן.

שתשב הוועדה הזאת במשך שנה שלמה ותבדוק איך נעשינו מישראל שהיו ערבים זה לזה למי שמקיימים היום יותר מכול את האמרה אדם לאדם זאב. שתלך ותדרוש אצל השוטרים אשר היכו באכזריות סטודנטים שבאו להפגין נגד העלאת שכר הלימוד; אצל האוהדים הבית"ריים של גאידמק אשר במסע חגיגי אל תהילת האליפות היו מוכנים לדרוס בליל אמש חמישים מאחיהם; אצל המנוולים שמשליכים חדשות לבקרים את אימתם על ניצולות שואה קשישות, שרק ביקשו לבנות פה איתנו בית שלו לעם שכל-כך נרדף. ואלוהים, היד עוד כל-כך נטויה.

בינתיים, צריך לברך שיש לנו את נסראללה, שקם מפעם לפעם ועושה בנו שפטים. אך מה נורא כי נגזר עלינו להקריב את טובי בנינו, ולו למען רגעים ספורים של אחוות אחים נושנה.

רועי דלח

את המונח "חוכמה בדיעבד" כולנו מכירים. אצל מי מאיתנו לא עלה פעם הדחף הזה, בצפייה השנייה או השלישית או הרביעית בסרט האהוב עלינו, לצעוק לשחקן המגלם את הדמות הראשית "לא, אל תעשה את זה". אצל מי מאיתנו לא בצבצה התקווה הקטנה הזאת בלב שאולי הפעם הוא יהיה חכם יותר, ואז אולי גם הסוף יהיה טוב יותר. אבל שנייה לפני שהאירוע התרחש, המוח שלח אותותיו אל הלב שהרי כך בדיוק יקרה גם הפעם. הלא אנחנו צופים שוב באותו הסרט, ומה שהיה בצפייה הראשונה, יקרה גם בפעמים הבאות. ולכל הרוחות, הדיוק הוא כל כך מוחלט, עד שלעתים זה כבר ממש עשוי להרגיז. רק שבתור מי שבסרט הזה כבר היו, אנחנו תמיד נהיה חכמים מאוד קטנים.

21 ביוני 2007

החוכמה הקטנה הזאת מבצבצת בי כעת כשאני קורא על הבקשה שהוגשה למשטרה לקיים את מצעד הגאווה בירושלים ב-21 ליוני השנה. גם אם איש לא כופר בזכותם של הומואים ולסביות לצעוד ללא מורא בירושלים, מי מאיתנו שכבר צפה בסרט הזה לפני חודשים מספר, בוודאי ישאל את עצמו שאלות. בכל זאת, בפעם הקודמת נפל דבר שהצדיק לפחות מחשבה נוספת, לפני שהולכים לעשות את אותו הדבר בדיוק.

זה לא אומר בהכרח שצריך להיכנע. זה לא אומר שצריך לזנוח את המטרות ואת השאיפות הצודקות של הציבור ההומו-לסבי. אבל הרי לא יכול להיות שלא למדנו שום דבר מן האירועים ההם על המקום שבו אנו חיים, על מעמדה הבעייתי של הקהילה הגאה, על הדרך שאימצנו לעצמנו ליישב מחלוקות בתוך החברה השסועה שלנו.

וגם לא יכול להיות שלא למדנו מאומה על עצמנו, על אורך הרוח שאנו נושאים עמנו, על התלים הגבוהים המפרידים בין רצון לבין יכולת, בין אידיליה לבין מציאות. לא יכול להיות שלא למדנו כלום על מידת הנכונות שלנו להשיב מלחמה כשרה, גם אם בגדרי החוק והמשפט.

אך עוד לפני שהצלחנו להסביר איך קרה שכמה אנשים יקרים מהקהילה שלנו נעצרו על-ידי גורמי אכיפת החוק על ניסיונם לצעוד בירושלים, בעוד שאיש כמו ברוך מרזל עדיין מסתובב חופשי, מישהו החליט שאפשר להמשיך כאילו דבר לא התרחש. אין בי רצון או יכולת לקבוע כמה ההחלטה הזאת צודקת; מה שבטוח — נודף ממנה ריח שלא מזכיר חוכמה, קשה לזהות בה מידה של שיקול-דעת, וספק אם יש בה בכלל שמץ של רצינות.

האמת, ההחלטה הזאת נראית לי יותר מכול כמו איזושהי גחמה לתקן את הדימוי העצמי של הלוזריות, של הפשרנות. גם אם האירועים שאירעו לפני כמה חודשים לא מצדיקים התקפלות, טוב היה אם היו מציבים בפנינו תמרור עצור, ולו לשם מחשבה נוספת ומפוכחת על היעדים שלנו ועל הדרך הנכונה להגשמתם. וכלל לא בטוח שהמחשבה הזאת הייתה מולידה את אותו הפגר שיצא מבטנם של אנשי הבית הפתוח.

לא תצעדי לבד

לא צריך ללכת רחוק כל כך כדי לבוא עם רעיונות אחרים, אף אם למישהו חשוב לשמור על המתכונת של המצעד. ראשית, הניסיון האחרון הוכיח שהחברה שלנו מתפצלת לאו דווקא על טהרת הנטייה המינית של אנשיה, אלא במידה רבה לציבורים שהם נאורים וליברליים יותר אל מול ציבורים שמרניים, לעתים על-סף הפרימיטיביות; כאלה שאינם מכירים בזכויותיו של האחר להגדרה עצמית, בה בשעה שהם מצפים שיקבלו אותם כפי שהם בחרו להיות, אף אם הם רחוקים, לפחות בשלב זה, מלהוות את הרוב מקרבנו.

במקום שהמצעד ילבש פנים של אירוע "מיני", יש מקום לחיבור של גורמים ליברליים שיצעדו בשם עצם זכותו של הפרט להיות חופשי, ובכלל זה לממש את עצמו לפי מיטב שיפוטו, והזהות המינית של הצועדים בו אינה מעניינת איש. החינוך לליברליות ולנאורות הוא שצריך להיות מטרתה של צעדה שכזו, ודגלי גאווה יכולים להיות חלק ממנה כמו גם סמלים אחרים.

שנית, למה דווקא בירושלים? המשפט הזה, שמאוד הרגיז אנשי זכויות אדם בזמנו, מקבל משמעות שונה כאשר הדגש הוא על המילה "דווקא" ולא על המילה "ירושלים". צעדות בשם הזכות לחופש ולחירות, שיצעדו בהן פרטים מכל גווני הקשת, יכולות וצריכות להיות מנת חלקה של כל עיר בישראל, כולל הפריפריה, ואין שום סיבה למצב את ירושלים כיעד בלעדי או עיקרי למטרה זו.

כאשר זוגות של הומואים ולסביות יהיו חלק מצעדה שנועדה לקדם רעיונות של חירות ושל בחירה חופשית, לצד זוגות סטרייטים בשלל צבעים ושאר ירקות, יהיה בכך כדי להעביר מסר חשוב לאומה, וזאת תהיה גאווה לשמה. צעדות שכאלו תקדמנה את ההכרה בהומואים ולסביות כחלק בלתי-נפרד מן החברה הפלורליסטית שלנו, במקום לשוב ולהזכיר לנו בכל שנה את הנבדל ואת השונה.

ההשתלבות בחברה פלורליסטית-ליברלית, ולא הקצנת הריבוד המבוסס על נטייה מינית לשמה, צריכה להיות נשמת אפן של צעדות מעין אלו. אלא שהכיוון שבחר בו הבית הפתוח – על אחת כמה וכמה לאור אירועי השנה החולפת – מוביל אותנו בשלב זה אל ההיפך הגמור. ככלות הכול, נדמה שבסרט הזה כבר היינו.

רועי דלח

הסרטון הזה יכול היה בקלות להשתלב בין הנצפים ביותר ביו-טיוב, אבל בינתיים ניתן למצוא אותו רק באתר הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל-אביב. קוראים להם פרופ' אריאל פורת ופרופ' עומרי ידלין, לשעבר הזוג המלכותי של ממלכת המשפט התל-אביבית, וכיום מועמדים לאוסקר על סרטון הפרידה המפתיע שלהם מלשכת הדקאן:

http://www.tau.ac.il/law/tiul/faculty/index.html

ועדת הלהט"ב של לשכת עורכי-הדין התכנסה השבוע כדי לדון בין היתר באירועי ההסתה שקדמו למצעד שתוכנן להתקיים השנה, כבכל שנה, בירושלים. חברי הוועדה, מהמובילים שבעורכי-הדין במשפט הציבורי בישראל, מחוזקים באנשי אקדמיה מכובדים כשלעצמם, נתבקשו לחוות דעתם באשר לאופן הטיפול הראוי במסיתים. לאחר דיון קצר, וללא כל התנגדות אמיתית, קבעה הוועדה כי דברי ההסתה שנאמרו נופלים בחצרו של חופש הביטוי, ועל-כן נמנעה מגיבוש עמדה נגד האמירות המסיתות-לכאורה.

לפני שאתן דעתי להחלטה ולהנמקותיה, הנה שתיים מן הדוגמאות שהובאו בפני הוועדה, ואשר יש בהן כדי להמחיש את התמונה כולה:

ברוך מרזל אומר בראיון ל-ynet: "צריך לעשות לדבר הזה סוף. רק במסירות נפש נמנע את חילול השם הגדול שמתוכנן בירושלים", ומוסיף במקום אחר: "אירוע הדקירה בשנה שעברה ייראה שולי בהשוואה לאירועים הצפויים השנה". כשהוא נשאל למשמעות דבריו בראיון לערוץ 1 חמישה ימים מאוחר יותר, הוא מבהיר: "אני קורא למלחמת קודש. בכל דרך, בכל מחיר, לעצור את המצעד!".

בני אלבז, זמר הבית הרשמי של מפלגת ש"ס (אשר זכה בזמנו לתהילת עולם בזכות הלהיט הגדול "הוא זכאי"), שיושב-הראש שלה הוזכר בתקשורת כמי שהוביל את אירועי האלימות וההסתה, דואג לבטא גם הפעם את עמדתו בשיר שהקליט, ושנפתח, כמה אירוני, במילים "יא חביבי" (אהובי). וכך אלבז: "מצעד הגאווה לא יהיה, ירושלים תבער באש, ראה הוזהרתם [כך במקור], שפיכות דמים שם תהיה… ירושלים, צאו לרחובות ביום הגאווה, עשו סוף לגאווה". ולמי שלא מבין בזמרה, הוא מסביר בראיון לתקשורת: "תארו לכם שיקום איזה קנאי אחד מטורף ויעשה מעשה ואנחנו נצטער על זה. בואו נאמר שאני קנאי ואני מקבל טירוף, ובאותו רגע אני לוקח נבוט ומתחיל לתת לאנשים בראש"…

ואני אוסיף בלב, בריאות, בטחול, מה כבר חשוב איפה? העיקר שכל אחד יקום וייתן כפי יכולתו. הרשימה שמצויה בידי עוד ארוכה, אולם נראה לי שהמסר שהועבר עד כה ברור דיו לצורך הדיון שארצה להביא בסוגיה.

היעדר דיון ערכי

הוועדה, שחבריה מזוהים כולם עם זכויות האדם, לא נתנה דעתה על הנסיבות שבהן נאמרו הדברים, שנה לאחר שהרוצח החרדי ישי שליסר הגיע למצעד הגאווה כשהוא מצויד בסכין, ובאמצעותו התנפל על הצועדים ודקר שניים מהם. היא אף לא נתנה דעתה על כך שבעקבות רצח רבין הבין גם המחוקק שלנו, שעם כל הכבוד לחופש הביטוי, שהוכר בפסיקה שלנו כ"זכות עילאית", אין בכך כדי לאפשר הסתה שעל-פי תוכנה קיימת אפשרות ממשית שתביא למעשה אלימות, וקבע את עבירת ההסתה כעבירה שעונשה חמש שנות מאסר לפי סעיף 144ד2 לחוק העונשין.

מה שראוי היה כי יעלה שאלה משפטית שהצריכה איזון מהותי בין זכויות, אולי משום שעורר דיסוננס קוגניטיבי בקרב כמה מחברי הוועדה התמצה בשאלה מה גבול השתרעותו  הפנימי של חופש הביטוי. עמדת הוועדה הייתה שמתחם זה הנו רחב דיו כדי לאפשר את הביטויים שנשמעו, ואותם חברים שהציגו עצמם כתומכים נלהבים של חופש הביטוי סברו כי כל עמדה אחרת כמוה כהגבלתו של חופש זה, ואשר כחסידיו הגדולים לא יוכלו להשלים עמה.

הכשל הלוגי בעמדת הוועדה וההתבססות המוטעית על חופש הביטוי

לצורך הדיון הבא נצא מנקודת הנחה כי אנו מצויים בעולם ללא כללים, והזכות היחידה שקיימת היא הזכות של חופש הביטוי. ככזו, אנו מעוניינים להעניק לה הגנה רחבה ככל האפשר, ללא התחשבות בכל עניין אחר. האם יש בכך כדי להכשיר כל ביטוי שישמיע אדם? התשובה הפשוטה לכך היא שלילית. ההסבר לכך הוא שלעתים נדרש איזון פנימי, בתוך חופש הביטוי, וזאת כאשר יש בביטויו של האחד כדי לשלול את חופש הביטוי של האחר. הדוגמה הפשוטה והבנאלית לכך היא אדם שלוקח מגאפון וצועק דרכו צעקה סתמית, שמונעת מן האחר לומר את דברו. בכך יש כדי "מימוש יתר" של זכויות, שמעלה את השאלה לאיזה מבין הביטויים יעניק חופש הביטוי את ההגנה. דומה הדבר לבעל קניין שמשתלט על אדמות כל הארץ, עד שזכות הקניין נשללת מכל יתר האזרחים. מובן שתומכיה הנלהבים של זכות הקניין יתנגדו לזכויות היתר שנטל לעצמו אותו משתלט, ואשר בכך חיסל כל אפשרות של האחר ליהנות מזכות קניין משלו.

לענייננו, הקונספציה שאותה ביקשו הגורמים המסיתים לייצר על-מנת למנוע את מימוש חופש הביטוי של הצועדים נבנתה על מימוש יתר של חופש הביטוי מצדם. כאן שלילת חופש הביטוי אינה תוצאה ישירה כמו במקרה הבנאלי והפשוט, אלא עוברת תיווך שהוא עצמו נאסר במפורש בסעיף 142ד2 שלעיל. כאשר מתעלמים מהאיסור הנ"ל, כפי שעשתה הוועדה, התוצאה היא שלילת חופש הביטוי של אלה שביקשו בראשיתו של יום לממשו.

במה דברים אמורים? סעיף 144ד2 לחוק העונשין מציב דרישה המצריכה קשר סיבתי ברמה גבוהה, של אפשרות ממשית לאלימות כתוצאה מן הביטוי המסית, כדי להפוך את עצם הביטוי המסית לעבירה בת-עונשין. על קיומה של הסכנה הממשית ניתן היה ללמוד באופן טריוויאלי מהתנהגות המשטרה נוכח הביטויים המסיתים, מאירועי עבר  וגם מחששם הממשי של לסביות והומואים רבים להגיע לירושלים בשל האיומים שהושמעו. לענייננו, אותם ביטויים, בעצם זאת שהם טומנים בחובם את אותה סכנה ממשית, מציבים למעשה מחסום על חופש הביטוי של הקהילה ההומו-לסבית. בשורה התחתונה, אותו סעיף בחוק העונשין שנחזה כביכול כבא להגביל את חופש הביטוי, מקים למעשה הגנה עליו: בכך שהוא מונע מן הצד המסית לעשות שימוש יתר בזכותו, הוא מאפשר הלכה למעשה את מימוש הזכות "הטובה" על-ידי הצד השני.

בשאלה על איזה מן הביטויים המשפט צריך להגן, יש לצפות שדווקא חסידיו הנלהבים של חופש הביטוי יימנעו מלהעניק הגנה לשימוש הציני של המסיתים בחופש הביטוי הנתון להם כביכול, שאחרת יתנו בידיו של כל פרט ופרט את היכולת לשלול את חופש הביטוי מן האחר. וכבר אמרו חכמים ממני שחופש הביטוי, עוד לפני שהוא החופש לומר את כל אשר אל לבך, הוא במרכזו האפשרות שניתנת לך לבטא את עצמך, ואפשרות זו נשללה הלכה למעשה על-ידי הקביעה שדברי הבלע האמורים חוסים בצלו של חופש זה. זאת, כאמור, גם אם מתעלמים מן האיזון החיצוני, הנדרש בין חופש הביטוי לבין זכויות וערכים אחרים.

הסכנה: ניצול ציני של כלים דמוקרטיים לחיסול הדמוקרטיה מבפנים

המקרה שהובא קשור לעניין רחב יותר. אך למען הסר ספק קל שבקלים, אקדים ואומר כי אין בכוונתי ליצור בדברים שלהלן איזושהי אנלוגיה עם השואה, אלא להתייחס — להבדיל אלפי הבדלות מכך — לאופן שבו השלתטה המפלגה הנאצית בזמנו על השלטון בגרמניה, כמה שנים לפני שהתחוללה שואת יהודי אירופה. כל זאת מבלי לקשור חלילה את האירוע הנורא ההוא עם איזשהו יהודי החי בישראל. כידוע, אותה השתלטות, שהביאה בסופו של דבר לחיסולה של הדמוקרטיה הגרמנית מבפנים מבחינה מהותית, ובהמשך גם ברמה הפורמאלית, הייתה מבוססת על ההליך הדמוקרטי  – והיא ניצלה למעשה את חולשתה של הפרוצדורה הדמוקרטית על-מנת להחדיר אליה, באמצעות כלים דמוקרטיים, ערכים שאינם מתיישבים כלל ועיקר עם טיבה.

מבלי להפריז בדבר, בל נתעלם מן הדמיון, שיש בשימוש הציני אשר עשו אותם גורמי דת קיצוניים בכלים דמוקרטיים על-מנת למנוע את מימוש הזכות הדמוקרטית של חופש הביטוי מן הקהילה ההומו-לסבית, עם אותה דוגמה אומללה. לצד מסע האלימות וההפחדה, שבעטיו עוד הייתה לאותם מסיתים החוצפה להשתמש בכלי הדמוקרטי של פנייה לערכאות ולתבוע את ביטול המצעד מחשש לפגיעות בנפש, הצעידו אותם גורמים גם את מצעד הבהמות, אשר נועד לזרוע בציבור את הזילות של הומואים ולסביות כבני-אדם, שדמם כביכול מותר ומשקלם בחברה פחות. היה זה אך אחד מיני תכסיסים רבים שבעזרתם מנסים גורמים בחברה החרדית מזה שנים "לקצץ" באנושוּתם של הומואים ולסביות, כאמצעי לקיצוץ במשקל המוענק לאינטרסים שלהם ולזילות מעמדם בציבור החרדי בפרט ובחברה בכלל.

למי שסבור שהחברה החילונית שלנו מפוכחת דיה מכדי שמהלך מטופש כזה ישא פרי, מוטב שיתחיל להסתגל לעובדה כי טעות בידו. לא צריך אוזניים חדות במיוחד בכדי להבחין בכך שמה שהחברה שלנו מתירה לומר על הומואים ולסביות, היא לא הייתה מאפשרת לומר על שום קבוצה אחרת באוכלוסייה – לרבות ערבים, נשים, אתיופים ושאר יצורים מוזרים. בעצמי ניסיתי לאתגר את מנגנון התגובות של ynet ושל "הארץ" על-ידי העתקת טוקבקים שנכתבו באותם אתרים בגנותם של הומואים ולסביות, תוך החלפת המילה "הומואים" במילה "חרדים", והאמינו לי שלא הופתעתי מכך שהמערכת של שני האתרים סתמה את הגולל על כל ניסיון שלי, בה בשעה שהיא נתנה במה מפוקפקת לאותם ביטויים ממש, כשאלה כוונו כלפי הומואים ולסביות.

אינני חושד במישהו ב-ynet או ב"הארץ" שהוא מחזיק בדעות הומופוביות במודע. לא מן הנמנע שבין מסנני התגובות ישבו הומואים ולסביות בעצמם, ואפילו אני נתקפתי לא אחת צמרמורת עצמית למקרא כתביי. אך כמו ועדת הלהט"ב בלשכת עורכי-הדין, שיכולה להיות מומשלת ל"תמונת ראי מרזה" של החברה בכללותה, החברה האזרחית-הדמוקרטית שלנו מולכת שולל מזה שנים על-ידי קבוצות דתיות קיצונית, לעתים מבלי משים ובתת-המודע, ולמרבה הצער גם במידת הצלחה לא מבוטלת מבחינתם של האחרונים.

ייתכן כי קוצר הזמן של הוועדה לצורך דיון זה היה לה לרועץ. ובכל זאת, העמדה הייתה ברורה, שלא לומר טריוויאלית, כאילו הנושא כלל אינו מצריך בירור מעמיק. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר.

רועי דלח

הממשלה שבחרנו בה רק לפני פחות משנה צועדת בבטחה אלי אבדון. בשורה לא תצא ממנה. חולשתה הפכה עורק נשימתה. ראשיה תלויים על קרנות המזבח, ובעיקר תלויים אלה באלה; משוועים לנפילתו של האחר, חוששים מנפילתם שלהם. וכשאין בידם או ברצונם לעשות דבר למען הקולקטיב, איש לכיסאו יעשה.

ראש-הממשלה, שאינו מסוגל להנהיג את עמו ואת ממשלתו, יתרכז מעתה בלהנהיג את עצמו ואת פדחתו: אם ינסה להוביל את עמו לכאן או לכאן, יאבד נתח חיוני מממשלתו; אם יתאמץ לעשות סדר בממשלתו, יפגע באיזון העדין שמגונן עליו ומאפשר את המשך שליטתו. שר הביטחון עסוק בביצור מעוזו, ואם יעז לעשות סדר בצבא שעליו הוא מופקד, אם יאזור אומץ ויעביר מתפקידו רמטכ"ל כושל, שעסוק מכף רגל ועד ראש באותה מלאכה ממש – ישמוט גם את הקרקע מתחת לרגליו שלו.

וכך כל יתר שרי הממשלה הרעה הזאת, קשורים כולם בברית האבודים, נבנים על כך שיש עוד רעים כמותם, משוועים להאמין שיש רעים מהם.

במצב שכזה צריכים אזרחי ישראל — ללא תלות בעמדותיהם הפוליטיות — לתבוע בחירות חדשות. פחות חשובה השאלה מי יעמוד בראשות הממשלה, חשוב שיהיה מי שבכוחו להנהיג; פחות חשובה דרכו, חשוב שיתווה דרך ויוביל בה את שריו. לבני, ברק, איילון או נתניהו – כולם, כולל ההוא שמילא פיו מים וגם ההוא שמילא פיו בשקרים עד שהיה מי שחשב שאורי גלר כבר מצא את היורש — יכולים להוביל את ישראל לדרך חדשה, דרך כלשהי, דרך שיצעדו בה לטוב או לרע — וכל אחד מהם עדיף על מנהיגות שסובבת במעגלים סביב עצמה ומאיימת ליטול עמה את המדינה הזאת אל תוך מערבולות של סחרחורת.

אין בי געגועים לברק. האמינו לי כי יש בי עוד הרבה פחות געגועים לביבי. וגם בתוך עמי אני חי, ולכן יודע אני כי העם שלנו שוב יתן את אמונו באותם אנשים שהסיתו אותנו משבילים צרופים של תקווה אל תוך תהומות של ייאוש; כי ימאן לפתוח פתח לדרך חדשה, כי יעדיף את הישן והרע על הנוצץ והלא-נודע. ולמרות זאת, ישראל זקוקה כעת לממשלה שתנהיג אותה, למנהיג שיעמוד בראשה, לאנשים שיהיה בכוחם להוביל את הספינה הזאת למקום כלשהו – ורק שלא תטבע בתוך אותה מערבולת שבתוכה אנו מסוחררים כיום.

רק בחירות כאן ועכשיו יוכלו להנביע בשורה כלשהי למדינה הזאת, בשורה טובה או בשורה רעה, והעיקר שלא נשקע כולנו באבדון שאליו אנו מובלים בביטחה על-ידי אותה ברית של אבודים. שמישהו רק יבוא ויפטור אותנו מעונשם של אלה, וכבר לא חשוב מי.

רועי דלח

ישנם רגעים בחייה של אומה שבהם היא צריכה לצאת לרחובות. רגעים שעליה לצעוק, להפגין, להתעמת; לזעוק בתקווה שאולי מישהו ישמע, שאולי מישהו יושיע. ויש רגעים, כמו סוף-השבוע הזה, שכל מה שהם משאירים לך זה לשתוק. פשוט לשתוק ולא לומר דבר. כי למי תזעק? לשר האוצר, שידיח את אנשי רשות המסים? או לראש-הממשלה, שידיח את שר האוצר? האם תזעק לנשיא, שבתוקף סמכותו יפזר את הכנסת? או למאה ועשרים חברי כנסת, שידיחו את הנשיא? ועוד לא שכחנו את הפניות לשר הביטחון, שידיח את הרמטכ"ל; ולראש-הממשלה, שידיח את שר-הביטחון. ואחרי שעמלת וסילקת את כולם, מי יישאר בזירה כדי להדיח את ראש-הממשלה?

בתקופה שעוד הייתי מעביר את הזמן מול משחקי מחשב, היה משחק אחד, SimCity שמו, שבו היית בונה ערים. בונה בתים ורחובות וגשרים, בונה תחנות כוח וכבישים ומסילות, בונה פארקים ומלונות ואתרי תרבות. בונה ובנה ובונה, וכשהיה נדמה שהכול מתחיל להשתבש, היה כפתור אחד, שהיית לוחץ עליו ומתחיל הכול מחדש. והנה בא סוף-השבוע הזה, וכל מה שבא לך לעשות הוא להתחיל מחדש. לסלק את הממשלה ואת הנשיא ומאה ועשרים חברי-כנסת. להדיח את הפקידים ואת העוזרים ואת הדוברים והמזכירים ושאר המינויים הפוליטיים. לבטל את המוסדות המלוכלכים, לפרק את המפלגות. ללחוץ על הכפתור הזה שיסגור את הכול – ולהתחיל לבנות מדינה.

ובנקודת הזמן הזו הצרה היא גדולה כל-כך, שגם אין לך מי שילחץ על הכפתור.

השחיתות ברשות הפלסטינית הביאה את הפלסטינים לבחור בחמאס. קשה לחזות מה היא עוד עלולה לעולל לנו. אולי גאידמק, אולי גרוע מזה. אומרים שבעוד שנה-שנתיים הכפתור יהיה בידי אחמדינג'אד. מרוב באגים, לך תדע אם הכפתור עוד יהיה רלוונטי. לא מן הנמנע שבתהליך הריקבון העצמי הזה כבר עברנו את נקודת האל-חזור.

באופן חריג, הפוסט הזה סגור לתגובות ולפינגים; במקום שבו השחיתות כבר נגעה בכולם, מילים כבר לא תסייענה.

רועי דלח

לקראת תחילתה של שנה אזרחית חדשה, מצאתי טעם להרהר ברציותן של כמה הנחות שאימצנו לעצמנו במרוצת השנים. אז איך זה ששוב ממשלת שמאל, שהוקמה במטרה לבסס שלום כולל במזרח-התיכון, הביאה עלינו מלחמה? מדוע כל אותן מדינות ערביות שעברו תהליך של דמוקרטיזציה איבדו כמעט כליל את היכולת לשלוט? והאם דווקא מירוץ הגרעין באזורנו הוא הקטליזטור האמיתי שיוביל לשלום וליציבות? האם מה שנראה לנו תמיד כרצוי הוא בהכרח רצוי, או שאולי הגיעה השעה "להחליף דיסקט" ולהביט אל העולם מזווית שונה, הפוכה לגמרי? האמת, אינני בטוח. אלא שהודאתי זו משקפת רק את חצי האמת; חציה השני, שבלעדיו לא הייתי מפרסם את הרשימה, הוא שבסבירות לא-נמוכה אנו מולכים שולל אחר כמה מוסכמות, שבמקרה הטוב נס ליחן, ובמקרה הרע כל לידתן הוא בשוגג. קראו ושפטו.

דמוקרטיה לכול?

בנאום שנשא בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי ב-10 ביולי 1996, זמן קצר לאחר שנבחר לראשות-הממשלה, הוא העלה את הצורך בהפיכת המשטרים הדיקטטורים שלצדנו לדמוקרטיות נאורות, כתנאי להשגת שלום בר-קימא בין ישראל למדינות ערב. נאומו שיקף אכסיומה מערבית ישנה, שלידתה במלחמת העולם השנייה, ולפיה מהווה הדמוקרטיה תנאי לקיום הסכמים בין מדינות וליחסי שלום ושכנות טובה. שכנותינו שוב חשו מאוימות אל מול התנשאותה של המדינה היהודית הקטנה: "אנחנו דמוקרטיות", נזדעקו אסד, חוסיין, מבארכ ויתר "אבירי זכויות האדם" מסביבנו. הבהרה זו לא שכנעה את האמריקאים, ששמעו מנתניהו במידה רבה את מה שמאז מלחמות קוריאה ווייטנאם הם חוששים לומר בגלוי. עשר שנים אחרי, היוזמה הישראלית-אמריקאית כבר קורמת עור וגידים — בלבנון, בעיראק וברשות הפלסטינית.

במבחן המעשה, כל שלוש הישויות הדמוקרטיות הערביות עומדות על-סף מלחמת אזרחים. המיליציות החמושות עושות בהן ככל העולה על רוחן, גורמים איסלאמיים פונדמנטליסטיים שולחים ידיהם אל מעוזי השלטון בניסיון לנצל את אותן פרצות שבדמוקרטיה על-מנת לבצע הפיכות, ורציחות פוליטיות הפכו בהן עניין שבשגרה. דווקא הדיקטטורות המסורתיות מגלות יציבות גם לאור תהליכים של חילופי דורות בתוכן, שבכל המקרים עברו בצורה שקטה ומסודרת. החששות מפני הפיכה בירדן, סוריה וערב הסעודית בעקבות פטירת המנהיגים הוותיקים התבדו. מצרים, סוריה וירדן משמרות מצב של אי-לוחמה מול ישראל במשך עשרות שנים. דווקא מול לבנון והרשות הפלסטינית נקלענו בשנה החולפת למלחמה, חרף סיום הכיבוש על אדמת לבנון ועל חלק מן השטחים הפלסטינים. מזה שנים מספר סעודיה, סוריה ודיקטטורות ערביות אחרות מאיצות בישראל לשבת עמן לשולחן המשא-ומתן ביוזמות כאלו ואחרות. לעומתן, השליטים המתונים בדמוקרטיות הערביות החדשות, אף אם מאוד חפצו ביקרנו, חוששים כי מהלך לשלום יחליש אותם במערכה הפנימית, שמאיימת עליהם מבפנים.

האם מדובר רק בחבלי לידה, או שאותו סוג משטר שנוצר ופרח במערב פשוט אינו יכול להיות מולבש כמות שהוא על מדינות ערביות-מוסלמיות? סיבות לתהייה ראשונה זו ניתן למצוא, אולי, במנטאליות הערבית, בתרבות, בחינוך וכן בעובדה שחלק נכבד מן האזרחים באותן מדינות הם מוסלמים אדוקים, אשר בהיעדר שלטון מרכזי חזק נשמעים לכוהני דת קיצוניים. מכל מקום, ומבלי להכריע בשאלה אם מדובר בעניין של זמן או בקושי מבני, מתעורר ספק משמעותי אם החברות הערביות שמסביבנו בנויות לאמץ אל חיקן את הדמוקרטיה המערבית, ואותו סוג של ספק יכול להיות מוטל גם בנהירה המערבית אחר כינון משטרים דמוקרטיים באותן מדינות. ספק עד כמה הדבר עושה חסד עם אותן מדינות, ספק אם עד כמה הוא מיטיב עם אומות העולם, ספק אם הוא טוב לארצות-הברית, ספק אם הוא טוב לנו.

מלחמה בדרכי שלום

מטבעה של הדמוקרטיה הוא שאזרחי המדינה בוחרים במפלגה אשר מבקשת לקדם תהליכים שבהם הם תומכים. בדמוקרטיה שלנו, אלה המבקשים שלום נותנים את קולותיהם למפלגות השמאל, בעוד שהמבקשים לשמור בידינו את השטחים הכבושים — אם מתוך מניע אידיאולוגי ואם מתוך מניע ביטחוני — תומכים במפלגות הימין, גם אם הדבר עלול, בסבירות מסוימת, לסבך אותנו במלחמה. אלא שאמפירית ניתן להראות כי דווקא אותן ממשלות ימין בודדות שקמו בישראל קידמו תהליכים של שלום והחזרת שטחים (למעשה, כל ראשי הממשלות של הימין, למעט יצחק שמיר, פינו שטחים, וכולם ניהלו משאים-ומתנים גלויים לשלום מול מדינות ערביות), בעוד שממשלות שמאליות הן אלו שנקלעו במרבית המקרים למלחמות (ולמעשה היו אחראיות לכל מלחמות ישראל, למעט מלחמת לבנון הראשונה; דווקא שמיר נמנע ממלחמה ישירה מול עיראק ב-1991). האם מדובר בצירוף מקרים סתמי, או שמאחורי הנתונים ההיסטוריים עומדים משתנים בעלי משמעות? סביר להניח כי תהליכים מסוימים — פנימיים וחיצוניים — מכשירים את הקרקע למדיניות של השלמה ופיוס דווקא כאשר בראש המדינה ניצב איש ימין.

ראשית, ממשלות הימין נתקלות לרוב באופוזיציה שמאלית, אשר פורשת לפתחן רשת ביטחון למהלכי שלום, אך עלולה להביא להפלתן במקרה של הסתכנות במלחמה או דריכה במקום; שנית, וקשור לכך, מהלכים מדיניים שמובילות ממשלות ימין זוכים לתמיכה ציבורית רחבה, בעוד שראשי-ממשלות מהשמאל שניהלו משאים-ומתנים לשלום לא הצליחו לגרוף את הלגיטימציה הציבורית המיוחלת (וגם השניים היחידים שנסוגו בפועל משטחים היו רמטכ"לים עטורי גבורה לשעבר — רבין וברק); שלישית — וכאן נכנסת תובנה ראשונה שמקורה בתורת המשחקים — מדינות יטו יותר לרצות בשלום כאשר במדינה היריבה עומד איש ימין, שנתפס כאִיוּם ושעשוי לפתוח נגדן במלחמה (הדבר נכון לא רק כלפי ישראל, אלא גם בכיוון ההפוך, ולראיה, האמביציה שהייתה לישראל להגיע לשלום עם סוריה בחייו של הנשיא חאפז אלאסד נהפכה כאשר בראש הרפובליקה הסורית עומד נשיא שנחשב למוחלש); רביעית, בעוד שממשלות ימניות יוצרות הרתעה כלפי הצד השני מעצם היותן כאלה, ממשלות שמאליות נאלצות לקנות את יכולת ההרתעה שלהן בכוח ובדם (והדוגמה האחרונה היא האיום של שר הביטחון כי "נסראללה לא ישכח את השם הזה, עמיר פרץ"); חמישית, ארגוני טרור איסלאמיים (ובתוכם המשטר האיראני) נהנים מכהונתן של ממשלות ימין בישראל, ולכן פועלים ביתר שאת על-מנת לסכל את כהונתן של ממשלות שמאל, אשר עשויות להוביל מהלכי שלום שעומדים בניגוד לאינטרסים שלהם.

האם כל זה יכול לשכנע אותנו להצביע דווקא למפלגה היריבה בעת הבחירות לכנסת? ספק גדול, ולו בשל קשיים פסיכולוגיים טהורים. אבל האם עלינו לייסר את עצמנו על אובדן השלטון לגוש היריב? אל נתפלא אם במרבית המקרים דווקא אותן ממשלות תקדמנה את האינטרסים שלנו בתחום המדיני לא פחות טוב מן הממשלה שבה חפצה נפשנו.

מירוץ הגרעין כמנוף להשגת יציבות אזורית

המדיניות הישראלית בנושא הגרעין מושתת על אכסיומה נוספת, שלפיה התחמשותן של מדינות מוסלמיות בנשק גרעיני תאיים על יציבות האזור, ותעמיד בסכנה ממשית את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית. דא עקא, נוסף על השאיפה הפומבית האיראנית לסגל לעצמה יכולות גרעיניות, הודיעו לאחרונה גם מצרים וסעודיה על כוונתן להצטייד ביכולת גרעינית "לצורכי שלום". האומנם יש ברדיפתן של מדינות מוסלמיות אחר נשק יום הדין כדי לקרב את סופנו? שאלה נפרדת היא האם מדינת ישראל מוכנה לקחת על עצמה את הסיכון הזה, ובכל הנוגע לאיראן הבעתי כאן לאחרונה את עמדתי בלשון שאינה משתמעת לשני פנים. השאלה שארצה לדון בה כעת היא כיצד הדברים יתפתחו אם וכאשר תאבד ישראל את המונופול הגרעיני שלה במזרח-התיכון.

ואומנם, בסבירות מסוימת, לא מן הנמנע שדווקא הנשק הגרעיני, כפי שהוכח כבר במקומות אחרים בעולם, יוביל גם את המזרח התיכון אל מצב של יציבות אזורית ("שיווי משקל", וכאן אני נזקק בשנית למונחים מתורת המשחקים), שבה לא יהיה משתלם לאף מדינה לפתוח במלחמה מול מדינה אחרת. יכולת גרעינית יהודית-ישראלית, שבצדה יכולת גרעינית שיעית-איראנית ואולי גם יכולת גרעינית סונית-סעודית או מצרית, אמורות ליטול את התמריץ שאולי קיים היום לאיזושהי מדינה באזור לתקוף את יריבתה. כל זה עשוי להיות נכון בתיאוריה, וגם אז הדבר תלוי במידה רבה במדיניות הישראלית. לראיה, נשק גרעיני בידי ישראל לא מרתיע את ארגוני הטרור האיסלאמיים, וזאת כי הם יודעים על-סמך ניסיון העבר וניתוח מפוכח של המציאות כי ישראל לא תעשה שימוש בנשק כזה על עניינים של מה בכך. הוא עשוי להרתיע במערכת היחסים שבין מדינות, שאז העניינים עלולים להתדרדר ככדור שלג, ואם אחת המדינות תעריך שהיא עומדת בפני סכנה מוחשית היא תיטה להשתמש בנשק כזה מתוך תקווה לשפר את מצבה. מכל מקום, הימצאותו של נשק גרעיני בידי מדינה יריבה אמורה לדחוק את הנקודה הקריטית שבה תבחר אותה מדינה לממש את יכולותיה הגרעיניות אל נקודת קצה.

אם כך, האם האינטרס של תומכי השלום בישראל הוא שמעגל הגרעין יורחב על עבר מדינות נוספות במזרח-התיכון? כאן לטעמי התשובה היא ברורה: לא, ולו בשל אלמנט הסיכון שהזכרתי. האם זוהי גם ההעדפה של יתר מדינות העולם? בכך אני חושב שצריך להטיל ספק רב, ולו בשל האינטרס שרמזתי אליו בכותרת של סעיף זה, גם אם באופן פומבי נשמעים פה ושם הצהרות אחרות.

רועי דלח

שלמה אבינרי מפרסם היום מאמר ביקורת קצר במדור "דעות אחרונות", על דרך התנהלותו של עמיר פרץ לקראת הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה. המאמר של אבינרי עוסק בעיקר בטוהר המידות, אבל אם קוראים את הדברים בצמוד לביקורת של העיתונאי נחום ברנע מסוף-השבוע, מקבלים תמונה מטרידה למדי. ברנע כמעט נבוך לנוכח תפקודו הרעוע של שר הביטחון, ורומז שפרץ הפך בתקופה האחרונה להיות במידה רבה הצל של עצמו: ראשו אינו עוד בענייני ביטחון המדינה, והוא שקוע עמוקות בתוך אותם פריימריז שאמורים להיערך בעבודה ב-28 במאי, באותם ארבעה אחוזים שמנבאים לו כיום הסקרים.

פרץ, מצדו, מתרברב בכך שגם בבחירות הפנימיות הקודמות הוא התחיל נמוך מאוד בסקרים, בעוד שהתוצאה הסופית ידועה לכולם. זה נכון, אבל תזכירו לי מי היה המועמד שאותו פרץ ניצח? זה לא היה במקרה ההוא שהפסיד אפילו למשה קצב במאבק על הנשיאות? בואו לא נהיה קטנוניים. נזכיר גם שפרץ נתפס אז כמועמד מבטיח, כנציגו של הדור החדש, כאדם שיוכל להביא לרענון ולשינוי תפיסה במפלגת העבודה. רבים מאלה שהיום מתמודדים מולו, העניקו לו אז את תמיכתם. היום הם בזים לו. הוא נתפס כשר ביטחון כושל, שהביא את מפלגת העבודה אל פי תהום, ושמתמודד מול לפחות שתיים מן התקוות הגדולות של המפלגה לעתיד. צחוק הגורל הוא שלא רק עמי אילון ואופיר פינס מביסים אותו בסקרים, אפילו אהוד ברק לוקח אותו בזחילה, ועוד לפני שהתחיל בקמפיין. כל אחד משלושת האחרונים, על-פי הסקרים, גם מציב את מפלגת העבודה עם מספר מנדטים גדול לאין ערוך בבחירות הבאות. פרץ לוקח אותה פחות או יותר למקום שנמצא בו הליכוד כיום. ארבעת אחוזי התמיכה שלהם הוא זוכה כרגע ממתפקדי העבודה הם בערך מה שנותר מאותם אנשים שנתנו בו את אמונם לפני קצת יותר משנה.

ופרץ, כמו פרץ, מסתכל על התמונה ומתעקש לראות את מה שאין בה. כמו שאמר לי פעם מפקד לא ממש מוצלח בצבא: "כשאני רואה קיר, אני נכנס בו". כך פרץ. הוא לא יעזוב את משרד הביטחון, כי הוא בטוח שאחרי שילמד את העבודה שהאחרים כבר יודעים, יהיה לו הרבה מה לתרום; והוא לא יוותר על התמודדות על ראשות מפלגת העבודה, גם כשברור לכל ילד שזהו צעד של אבדון - ובסופו יישאר פרץ כשהוא עם שפמו בלבד, קירח מכאן ומכאן. ואולי דווקא זו העת להביט אל העולם בעיניים פקוחות, ולקבל החלטה שתהיה גם נבונה ואחראית. פרץ יכול להיכנס סוף-סוף למשא-ומתן לפשרה מול האגו שלו, לוותר על אחת המערכות, ולמקד את שארית כוחותיו בזו הנותרת. הוא יכול - כפי שהוצע לו - לעזוב את משרד הביטחון, לקחת תיק חברתי בכיר, ולמקד את עצמו מעתה והלאה בפריימריז; אך הוא גם יכול להצהיר שהוא משקיע מכאן ואילך את כל זמנו למען ביטחון ישראל, ועל-ידי פרישה מהמרוץ לראשות המפלגה להיחלץ מתבוסה במערכה חסרת-סיכוי. כשהוא מתעקש לאחוז את החבל בשני קצותיו, הוא מוביל לא רק את עצמו אל פי פחת, אלא גם מועל באחריות שנטל על עצמו כשר ביטחון. בסיטואציה הזאת גם למי שמאוד נחוש ללמוד את התפקיד המורכב של שר ביטחון לא יכול להיות ראש ללימודים.

עמיר פרץ טעה ובגדול כאשר בחר לעצמו את תפקיד שר הביטחון, ובכך הפך, בין היתר, את המערכה על ראשות מפלגת העבודה להתמודדות על תפקיד שהוא נחשב בו לאנדרדוג. הוא עשה בכך שירות מצוין לעמי אילון ולאהוד ברק, ואילו את עצמו הפך במו ידיו לבדיחה הכי עצובה בפוליטקה שלנו. עכשיו כושר קבלת ההחלטות שלו עומד למבחן מחודש, קריטי לא פחות עבור ביטחון ישראל. המדינה הקטנה והמאוימת שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לעבור את המחצית הראשונה של 2007 בלי שר ביטחון במשרה מלאה, ועמיר פרץ בסיטואציה שנכפתה עליו לא יכול להיות שר ביטחון כזה. עכשיו זה הזמן שלו לגלות אחריות לאומית, לפרוש מהמירוץ לראשות מפלגת העבודה, ולא להישאר בעמדה שממנה הוא לא מסוגל למלא נאמנה את תפקידו בתקופה שעל-פי כל התחזיות תהיה כל-כך גורלית לביטחוננו.

אני מקווה שהוא שומע סוף-סוף את הקולות שבחרו בו, עמיר פרץ. כי הגיע הזמן.

רועי דלח

זוכרים את פתרון הקסם שלנו לטרור? לא, לא הקסמים של ימי אורי גלר מחפש את היורש. פתרון הקסם ההוא, עוד מימי צ'יקו ודיקו. זוכרים? פלסטיני אחד עושה פיגוע - סוגרים את כל השטחים ולא נותנים לאף אחד להיכנס? בדיוק. סגר על השטחים. כל-כך חכם, שח"כ יורם מרציאנו, יו"ר סיעת העבודה בכנסת, מציע לאמץ את אותו פתרון קסמים גם כדי לשים קץ לאלימות בני-הנוער במועדונים. אם לא נאפשר לפלסטינים להיכנס לשטחי מדינת ישראל, הם לא יצליחו לעשות פה פיגועים. נכון? חכם, לא? איך לא חשבנו על זה קודם. אז הנה מצאנו גם את הפתרון לאלימות באתרי הבילוי: בני-נוער עד גיל 18 לא יורשו עוד לבלות במועדונים אחרי חצות.

אבל ההצעה הזאת של ח"כ מרציאנו, שעד מהרה מצאה את עצמה כהצעת חוק ממשלתית, היא לא רק הצעה מטופשת. היא משלבת בתוכה בורות, כוחניות וגם מידה לא מבוטלת של עזות מצח. היא מתעלמת מנתונים אמפיריים בדבר חלקם היחסי של בני-הנוער באלימות המועדונים, שתואם פחות או יותר את חלקם באוכלוסיית המבלים, כמו גם מחקיקה ותיקה וקיימת, שאוסרת על מכירת משקאות משכרים למי שטרם מלאו להם 18 אך אינה נאכפת. היא מציעה פתרון לא-הולם ולא-מידתי, שבחובו הגבלת חירותה של קבוצה שלמה, כביכול לטובת הכלל, מסוג הפתרונות שרצוי לה לדמוקרטיה להתרחק מהם. היא מהווה לא רק הודאה בכישלונה החרוץ של מערכת החינוך, שלו אחראים במידה רבה חברי-הכנסת, אלא גם משלימה איתו. במקום טיפול שורש במוקד הבעיה, היא מתמקדת באחד הסימפטומים היותר-שוליים שלה.

חמור מכך, איסור גורף על בני-נוער לבלות בפאבים ומועדונים מסודרים וניתנים לפיקוח יעביר את מוקדי ההתרועעות של בני-הנוער למקומות אחרים, שעלולים לחשוף אותנו למציאות קשה פי כמה. הוא עלול להרחיב את מעגל בני-הנוער שמידרדרים לאלימות, לסמים, וגם לשתייה מאסיבית של אלכוהול, שבמחיר של כוס אחת או שתיים במועדון יכולים להשיג בקבוק שלם בפיצוצייה שממול. ח"כ מרציאנו מסביר את הצעתו בכך ש"בני-הנוער טרם פיתחו הרגלי בילוי נכונים". הוא מתעלם מכך שהאלימות של בני-הנוער אינה מתמצית במקומות הבילוי, ושרובה מתרחשת דווקא בתוך כותלי בית-הספר, לרוב הרחק מעיניהן של המשטרה ושל התקשורת. במקום להשתמש במערכת החינוך ככלי להקניית הרגלים נכונים - לא רק במקומות הבילוי, אלא בכלל - הוא מציע פתרון הזוי ולא-דמוקרטי של הגבלת חופש התנועה. אם הרעיון בהטלת סגר על השטחים היה שהפלסטינים יתפוצצו בתוך עצמם, ואנחנו נחיה בשלווה את חיינו (רעיון שכידוע נכשל כשלעצמו), הרי שאם לא נשכיל לטפל בבעיות שהן תנאי מקדמי לאלימות במועדונים, ההרגלים האלימים שפיתחו לעצמם בני-הנוער יתפוצצו לנו ישר בפרצוף.

ובאמת, הגיע הזמן שנסגל לעצמנו את התובנה, לפיה חברה דמוקרטית חופשית צריכה לפעול קודם כול באמצעים חינוכיים, על-מנת להקנות לחבריה ערכים של סובלנות וכבוד הדדי, ופחות באמצעות הטלת איסורים על פעולות שהן, כשלעצמן, אינן מהוות פגיעה בסדר החברתי. עלינו להכיר בכך שמימוש החירות צופן לעתים מכשולים, ושגם אם מערכת החינוך תמלא בנאמנות את תפקידה בחברה, תמיד יימצאו בתוכה כאלה שיבקשו להפר את הסדר. אכן, לא מן הנמנע שהמחיר שנידרש לשלם עבור אותה חירות יהיה גם לעתים פגיעות בנפש. במקרים כאלה חובה למצות את הדין עם אותם עבריינים. אבל אסור להשלים עם מצב של פגיעה כה גורפת בזכותה של אוכלוסייה נורמטיבית לחיות את חייה, ולו משום שמימוש החירות עשוי לגבות מחיר מסוים מן החברה בכללותה. הדרך הזאת לא תפתור את בעיית האלימות הפושה בחברה שלנו מעבר לכל פרופורציה, אלא תוביל אותנו לכלייה ולאבדון כחברה דמוקרטית חופשית, שחירויות הפרט הן ציפור נפשה.

רועי דלח

בזמן שאנו עדיין עסוקים בענייני היום-יום, דומה כי שעת השין הולכת ומתקרבת. במוקדם או במאוחר - וככל שחולפים הימים נדמה שיותר מוקדם מאשר מאוחר - ישראל עשויה למצוא עצמה בפני הצורך להכריע: האם לתקוף במהלך צבאי עצמאי את מתקני הגרעין האיראניים - בניגוד לעמדה הפומבית של מדינות המערב - או להשלים עם הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, שמהווה איום הרסני על עצם קיומנו כאן. ארצות-הברית - החל בהסתבכות בעיראק, דרך ההתבטאויות של שר ההגנה החדש, רוברט גייטס, וכלה בדו"ח ועדת בייקר-המילטון למזרח-התיכון - רומזת כבר כעת שלא יהיה לה עניין להיכנס להרפתקה נוספת באזורנו. מדינות אירופה מאז ומתמיד התנגדו למהלך כזה, והאירועים האחרונים מעידים על כך שלא שינו את עמדתן. אפילו מזכ"ל האו"ם החדש הבהיר כי אינו מתכוון לשנות מעמדת קודמו בתפקיד. כל זה מותיר את ישראל - עכשיו יותר מאי-פעם בעבר - מול הצורך לקחת את גורלה בידיה.

השאלה המקדמית והבלתי-נמנעת לכל הדיון הזה היא האם יש לישראל את היכולת המבצעית לעמוד במהלך כזה לבדה. דווקא בעניין הזה, הדיווחים האחרונים אינם מבשרי טובות. במלחמה האחרונה היו עדויות שחלק מכלי הנשק האלה נוסו על הבונקרים של חיזבאללה בלבנון, וכלל לא בטוח שהניסויים נחלו הצלחה. שר ההגנה היוצא, דונאלד ראמספלד, רמז לאחרונה כי לישראל אין יכולת מבצעית להשמיד בעצמה את מתקני הגרעין באיראן, אולם ספק מה היו יעדיה של ההצהרה הפומבית הזאת. מעבר לכך, כל המומחים שהתבטאו בנושא תמימי דעים כי הפצצת מתקני הגרעין באיראן היא משימה מורכבת למדי, בין היתר בשל הפיזור שלהם ברחבי המדינה. בניגוד לכור הגרעיני העיראקי, שהיכולת הטכנית להפציצו הייתה כמעט משחק ילדים עבור חיל-האוויר הישראלי, והשאלה היחידה ששיחקה תפקיד אז הייתה שאלת התעוזה, מתגבשת ההבנה כי לצורך שיתוק מתקני הגרעין האיראניים לא יהיה די בתקיפה אווירית מלמעלה.

כמובן שיכולת מבצעית הנה תנאי הכרחי, ולו כדי לאפשר לקברניטי המדינה - במקרה הצורך - לקבל החלטה לכאן או לכאן. אך מעבר להיותה תנאי מקדמי למהלך, ניתן להניח כי שאלת היכולת תהווה שיקול מכריע בתהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. מאחר שאין באמתחתנו את המידע הרלוונטי, ומפאת רגישותו הרבה של הנושא, לא מן הנמנע כי בוקר בהיר אחר, מבלי שנקבל על כך שום התרעה מוקדמת, נגלה כי מישהו החליט עבורנו על יציאה למלחמה. אם כך יהיה, הרי שיהיה זה לא רק מבחן לכוחנו הצבאי, אלא גם רגע של מבחן לאומי. ובמבחן הלא-פשוט הזה נידרש לעמוד. גם אם הדברים יתרחשו מעלינו בהפתעה גמורה, גודל השעה מחייב אותנו - ימין ושמאל - להתייצב מאחורי החלטה כזאת, ולו מתוך הכרה בזכותנו לצאת למתקפת-מנע מול מי שמאיימים בריש גלי למחוק אותנו מעל פני האדמה.

האיראנים, מצדם, לא רק מאיימים, אלא בעיקר עושים - אחת בניסיון לערער את הלגיטימציה מאחורי קיומה של המדינה היהודית בארץ-ישראל, ושתיים בריכוז עיקר המערכה הלאומית במאמצים להשגת נשק יום הדין. בניגוד למה שנדמה, דווקא בעת האחרונה התחלפה הרטוריקה הלוחמנית האיראנית ברטוריקה של חוסר-לגיטימציה, של אי-צדק, של עוול. לא עוד איומים ישירים בהשמדתנו (מן הסוג "נשמיד את ישראל"), כי אם ניסיון לערער את היסודות שמאחורי קיומנו כאן. אפילו הכנס האחרון, שנועד כביכול להכחיש את שואת יהודי אירופה, היה רחוק מלהעמיד את השואה עצמה במרכזו, כפי שעמדה שם הטענה שמה שאירע לא הצדיק את ההחלטה המערבית להקים בית לאומי לעם היהודי, על-חשבון אומות האיסלאם המקופחות. כשלכך תצטרף גם יכולת גרעינית, מה שיפריד בין הלכה לבין מעשה יהיה רגע אחד של היעדר שפיות. ושפיות, למרבה הצער, אינה הצד החזק של ההנהגה האיראנית כיום. חרף השאיפה הבלתי-מתפשרת לשלום, ישנם רגעים בהיסטוריה שדווקא יציאה למלחמה יכולה למנוע אסון גדול מכך, ולא מן הנמנע שהרגע הזה מגיח לפתחנו יחד עם השנה החדשה.

להמהלך צבאי באיראן, גם אם נצא מתוך הנחה כי היכולת המבצעית קיימת, ואף אם יתבצע בהצלחה מלאה מבחינתנו, יש מחיר, והוא לא בהכרח פשוט מנקודת מבטה של ישראל. המחיר המיידי יהיה הגברת פעילות הטרור במזרח-התיכון, ועל ישראל להתכונן לכך שגם ארגון אלקאעדה לא יטמון ידו בצלחת, וידאג "להעניש" את ישראל על התנהגותה. המהלך אף עלול להיות מלווה בירי טילי שיהאב איראניים, ואולי גם טילי סקאד סוריים משופרים, אל מרכזי אוכלוסייה בישראל (אף כי ניתן להעריך שסוריה במצבה הנוכחי, ולמרות הברית עם איראן, לא תמהר להצטרף למערכה ביוזמתה). המחיר לטווח הארוך יהיה, כפי הנראה, הצורך של ישראל להתפרק אף היא מן הנשק הגרעיני שברשותה, כחלק ממהלך כלל-אזורי לפירוק המזרח-התיכון מנשק להשמדה המונית. אולם כל בר-דעת מבין שהמצב הזה טוב לאין ערוך ממצב שבו היכולת הגרעינית הישראלית - אם וככל שהיא קיימת - מנוטרלת על-ידי איום איראני אקטיבי וישיר על קיומה באותו נשק בדיוק.

וכפי שהתרחש לא אחת בהיסטוריה של העולם, לא מן הנמנע כי דווקא מתוך אותם תהליכים תיווצר הקרקע להשכנת שלום כולל במזרח התיכון, ולהפוך אותו מאזור שנשלט על-ידי הטירוף ופיתוח הנשק הלא-קונבנציונאלי, למקום ששם פעמיו אל עבר החיים והתקווה. מי ייתן ולאחר שנצליח במערכה הצבאית, שעושה רושם כי אין תחליף לה, לא נפספס פעם נוספת את ההזדמנות לשוב הביתה לשלום.

רועי דלח