אשמים, אבל פחות
שוב עשינו זאת. יותר מעשרים בני-אדם, רבים מהם ילדים, נהרגו הבוקר כתוצאה מהפגזה תועה בירי תותחים של צה“ל. שוב תוצאה של אש ארטילרית שירה הצבא המוסרי בעולם, הפעם אל עבר היישוב הפלסטיני בית-חנון, שבצפון רצועת עזה. איש, כמובן, לא חושד שצה“ל התכוון לפגוע באזרחים חפים מפשע. איש לא מעלה על דעתו שהאש כוונה לפגוע בילדים. אבל איש גם לא יכול לטעון שלא ידע שזו יכולה, בסבירות לא מבוטלת, להיות התוצאה. מבחינת מאזן הסיכונים, לירות אש ארטילרית ליישוב שבו מתגוררים אזרחים, גם אם כוונה מאות ספורות של מטרים מן השטח המאוכלס בילדים, נשים וטף, זה פחות או יותר כמו לשלוח מחבל עם חגורת נפץ לנוע לעבר יישוב ישראלי. עם השיפור שחל בשנים האחרונות במערך ההגנה הישראלי, גדולים הסיכויים שהוא ייתפס איפה-שהוא בדרך, לפני שיתפוצץ על אזרחים תמימים; אם לא ייתפס, זה עלול להסתיים באסון נורא.
אבל לסיפור הזה יש גם צד שני. אחרי הכול, לפני קצת יותר משנה נפל דבר באזורנו. המציאות השתנתה. בתום שלושים ושמונה שנים של כיבוש רע ומשחית, הסתיימה השליטה הישראלית על רצועת עזה. בצעד אמיץ, ותוך הסתכנות ממשית במלחמת אחים, פינתה ישראל, ביוזמת ראש-הממשלה אריאל שרון, את חייליה ואזרחיה-שליחיה בעזה, ואפשרה לרשות הפלסטינית לתפוס את השליטה והניהול על הרצועה כולה. בניגוד לקודמו, נמנע שרון מלהכריז כי בזאת תם ונשלם הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ההיפך מכך: הובהר כי עזה היא מבחנם של הפלסטינים, וישראל הצהירה על כוונותיה לסגת משטחים נוספים, בתום מערכת בחירות שנכפתה עליה. מעבר להכרזות, עברה המפה הפוליטית בישראל טלטלה מכוונת, שנועדה בעיקר לאפשר את הכוח האלקטורלי לשם נסיגות נוספות. אם הכול היה מתנהל לפי התכנון, לאחר שהייתה ישראל נסוגה ביוזמתה מרוב השטחים הכבושים בגדה המערבית, היה נערך משא-ומתן על השטחים ויתר הסוגיות שנותרו, שבסופו הייתה מוקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, על-פי חזון מפת הדרכים של הנשיא בוש.
לפלסטינים ניתנה הזדמנות אמיתית להוכיח שהם מסוגלים לקיים ישות עצמאית החיה בשלום לצד מדינת ישראל, והמנותקת מן הכיבוש הישראלי ומן ההתנחלויות והמתנחלים על אדמתה. במקום זאת, הם ניצלו את השטח שבשליטתם כדי לירות ללא הרף רקטות לעבר אזרחים ישראלים: ילדים, נשים וטף. הירי לא נעשה אל עבר שטחים שלפלסטינים יכולות להיות תביעות כלפיהם, אלא אל תוך תוככיה של מדינת ישראל, גם לפי המפות הנדיבות ביותר. הם ניצלו את השטח שבשליטתם כדי למלא את המחסנים בנשק מכל הבא ליד, וזאת לא מתוך שאיפה לקיים יחסי שכנות טובה עם מדינת ישראל, אלא כדי להשית עליה מלחמה חיה. והם ניצלו את הבחירות החופשיות כדי להמשיל עליהם ממשלה שלא מכירה בקיומה של מדינת ישראל לצדה, אלא מבקשת בריש גלי להשמידה, וכפי שהכריזה היום לראשונה באופן רשמי: ”למחוק את ישראל סופית מהמפה“.
זאת לא הפעם הראשונה שניתן להאשים את הפלסטינים בפספוס הזדמנות להתקדם לשלום אמת עם ישראל. גם כאשר ראש-הממשלה אהוד ברק הציע לפלסטינים לפני מספר שנים בקמפ-דיוויד הצעה שנחשבה נדיבה למדי, דחו אותה הפלסטינים, ולאחר זמן קצר פתחו ב“אינתיפאדת אלאקצא“, מה שיירשם בדפי ההיסטוריה כאינתיפאדה הפלסטינית השנייה. אהוד ברק, וגם הנשיא קלינטון, מיהרו להטיל אז על הפלסטינים והעומד בראשם את האשמה. אלא שהטיעון הזה נשמע בזמנו רחוק מלהיות משכנע. רחוק, משום שההצעה של ברק הייתה חד-צדדית הרבה יותר מן הנסיגה של שרון. אמת, היא הייתה חלק מתהליך של משא-ומתן, אבל ההבדל העיקרי בה היה בתוצאה שאליה כיוונה: ברק תבע מהפלסטינים להכריז בתמורה על סיום הסכסוך, ועמו תום התביעות הפלסטיניות ממדינת ישראל. על הפלסטינים הוטל לקבל את התכתיב הישראלי, ועם זה לחיות מעתה ועד עולם, או לחזור הביתה בידיים ריקות, אך נקיות. לעומת זאת, סיום הכיבוש הישראלי על רצועת עזה ובחלק מהשומרון ניתן לפלסטינים חינם אין-כסף. הוא לא היווה חלק מן המשא-ומתן לשלום, ולא היה בו כדי לגרוע מן התביעות הפלסטיניות בהמשך.
כמו אז, כך גם עכשיו, בחרו הפלסטינים בהמשך המאבק המזוין בישראל על-פני אימוץ הסיכוי להגיע לשלום אל חיקם. למרות איומיה של ישראל, סמוך לאחר ההתנתקות שבו הפלסטינים לירות רקטות לעבר יישובים ישראלים. ישראל נקטה מדיניות של הבלגה במשך תקופה ארוכה על ירי של רקטות מרצועת עזה החופשית אל שטחה, עד שהגיעו מים עד נפש. החטיפה של גלעד שליט טרפה את כל הקלפים. טרפה עד שלא ניתן היה להבליג עוד. אם תרצו, למלחמה הזאת כבר אין אבא ואמא. יש לה אולי סבא וסבתא, אבל מעבר לכך יש לה רק אמא, והיא הרשות הפלסטינית. מישהו הזכיר לי השבוע שגם אנחנו, לפני שהיינו לעם חופשי בארצנו, לא בחלנו באמצעים כדי להילחם בכיבוש הבריטי. הבעיה של הפלסטינים, הוא המשיך, היא שהם לא יודעים מתי לעצור. מבחינתם המלחמה בישראל לעולם נמשכת. אנחנו הקמנו את מדינתנו, ובזאת נסתיים הסכסוך שלנו מול הבריטים; והם בשלהם, עד שלפעמים גם אדם שוחר שלום כמותי עשוי לשאול את עצמו שוב ושוב מה אנחנו צריכים לעשות כדי שהסכסוך הזה יסתיים.
אינני יודע מה אנחנו יכולים או צריכים לעשות. למען האמת, אין אדם אחד שיכול להעיד על עצמו שיש בידו את הפתרון. אבל הניסיון כבר לימד אותנו מה אנחנו לא צריכים לעשות: המשך המאבק הפלסטיני לא מצדיק ירי ארטילרי ישראלי אל אזורים המאוכלסים באזרחים, אף לא במחיר של הפחתת ירי הרקטות. ראשית, לא צריך דרגות על הכתפיים או (לחלופין) שפם על השפתיים כדי להבין שירי כזה הוא האמצעי הפחות-יעיל למלחמה בירי הרקטות מבית-חנון. אך מעבר לכך, ואולי חשוב אף יותר, רבים מן הפלסטינים הם קורבנות תמימים של ארגוני הטרור הפועלים משטחם, והם חפצים בחיים לא פחות מאיתנו. ואולי הדבר החשוב מכולם - יש לזכור שביום מן הימים לא תהיה לשני הצדדים ברירה אלא לחיות אלה לצד אלה, וכל פעולה מלחמתית שפוגעת בחפים מפשע, אף אם הפלסטינים נושאים בחלק לא מבוטל מכובד האחריות לה, מגבירה את השנאה, מחזקת את הקיצוניים, ובעיקר - מרחיקה את היום הזה מרחק שלא יימדד אלא בדם של עוד מאות פלסטינים וישראלים - שבהיעדרה יכולים היו להיות חלק ממעגל השלום.
רועי דלח