מלחמת הציוויליזציות נוסח ישראל
השבוע - אותו שבוע שבו מלאו אחת-עשרה שנים להירצחו של ראש-הממשלה יצחק רבין ז“ל - שוב היינו עדים להתפרצותו של ”השד החרדי“ האלים מתוך קופסת התפילין התמימה. המאבק על קיום ”מצעד הגאווה והסובלנות“, יותר מאשר הקצין את השנאה ואת הריחוק שבין בני האור ובני החושך בארצנו, חשף את אשר היה קיים פה ממילא, ורק אירועים כדוגמת מלחמת לבנון והיחסים הרעועים עם הרשות הפלסטינית תרמו לכך שנוצר כאן איזשהו מצג של סובלנות ואחווה בין הקבוצות התרבותיות. ומה שכבר נאמר חזור ושוב לגבי מלחמת לבנון, נכון גם בעניין הזה: אם זה לא היה מתפרץ עכשיו, זה היה - סביר להניח - מתפרץ עלינו כרעם ביום בהיר בעיתוי אחר; ואם מישהו חושב שנכון יהיה לבטל את המצעד כדי להשקיט את ההתפרעות האלימה כעת, הוא ימצא אותה מתפרצת באותו המקום ועל-ידי אותם האנשים, רק בעיתוי שונה.
כמו באירועים קודמים, גם כאן, האלימות היא אותה האלימות, המתפרעים הם אותם המתפרעים, והמטרות הן אותן המטרות. רק מושא האלימות הרשמי הוא זה שמשתנה מנקודת זמן אחת לאחרת: מושא האלימות, אך לא מושא השנאה. השנאה היא שנאת הדמוקרטיה החילונית, שנאת הליברליזם, שנאת החופש שלנו לבחור. הלסביות וההומואים הם מנציגיהם המובהקים של כל אלה. המשטרה, מי שנתפסת ככלב השמירה של החוק החילוני, מהווה מטבע הדברים מושא לאלימות בפני עצמה. המטרה הייתה ונשארה מדינת הלכה יהודית בארץ ישראל, וכל מה שנתפס כעלול להרחיק את השגתה הוא סיבה מספיק טובה כדי לצאת למאבק אלים בממסד החילוני. אם תרצו, קיים קשר בין הפצצה האיראנית לבין הפצצה שהתגלתה השבוע בהתנחלות עלי. ההבדל האיכותי הוא ברור, אבל המניעים הם במידה רבה משותפים.
העולם, כפי שהכרנו אותו בעבר, נמצא בשיאו של תהליך מעבר מחלוקה המבוססת על דתות, עמים ומדינות, למאבק על ציוויליזציות. המלחמה בין המאמינים בעולם של פתיחות, חילוניות, דמוקרטיה וכלכלה חופשית לבין אלה המשוועים לכפות עלינו חיים הלכתיים היא מלחמה שחוצה עמים וגבולות. היא מתרחשת ברמה הגלובאלית בין מדינות המערב לבין איראן וארגוני טרור דתיים כמו החזבאללה או אלקאעדה, אך היא לא פוסחת גם על מרקם היחסים הפנים-מדינתי - בלבנון, בעיראק, ברשות הפלסטינית, במדינות מערב אירופה - וגם בישראל. ההבדל המרכזי בין אלי ישי ”שלנו“ לבין מחמוד אחמדינג‘ד שלהם הוא בעיקרו הבדל פרקטי: אחמדינג‘ד השלים זה מכבר את המהפכה שלו ברמה המקומית, ומתוקף מעמדו הוא כבר נושא עיניו אל עבר השלמת המהפכה ברמה הגלובאלית. אלי ישי תקוע עמוק בתוך המהלך הפנים-ארצי. מעבר לכך, הדמיון בין השניים הוא רב על הנבדל, ואינני מכוון בהקשר הזה למראה החיצוני דווקא.
הפתרון למצב שתואר איננו ביטול מצעד הגאווה או העתקתו למקום אחר. ההיפך הוא הנכון. לו היו החרדים מסוגלים לגייס כעת את אותן יכולות פרקטיות כדי להילחם בפתיחות שמגלה העיר העברית הראשונה, הם לא היו חוסכים מאמצים לשם כך. השאלה היא אינה שאלה של שאיפות, כי אם שאלה של יכולת. לעניין תל-אביב, התחושה בקרב הציבור החרדי לעת עתה היא שהם איחרו את הרכבת. המהפכה שלהם תתחיל ”בקטן“, ותתרכז לפי שעה בעיר הבירה ירושלים. מאידך, היא תתמקד בירושלים כולה, ולא תצטמצם רק לשכונות החרדיות או לאזורים הקדושים. כשבירת ישראל תהפוך לטהראן, יהיה זה צעד משמעותי לקראת הפיכתה של ישראל כולה לאיראן. לצורך כך החברה החרדית מוכנה לשתף פעולה בטווח הקצר גם עם גורמים קיצוניים איסלאמים ונוצריים: מלחמת הציוויליזציות היא בראש ובראשונה מלחמתם של קיצוני הדת בעולם הנאור, ורק לאחר מכן יתפתח מחדש המאבק הפנימי בינם לבין עצמם. כרגע האויב הוא משותף, והמטרה המשותפת היא להביא לסופה של הדמוקרטיה החילונית.
הפתרון טמון בשינוי אסטרטגי בקרב העדה החרדית בישראל. השאלה היא שאלה קיומית, ואינה מתמצית בטיב יחסי האישות אצל זוגות מאותו המין. הרי כל מי שיש ולו ידע מועט בתורת ישראל יודע שבחברה ההטרוסקסואלית החילונית נעברות עבירות חמורות לא פחות על-פי ספר החוקים ששלט בארצנו לפני כמה אלפי שנים. כניעה לאלימות החרדית כעת לא תוכל לשרת את אותו שינוי, אלא להיפך: היא תהווה אישור רשמי לניצחונה של אותה אסטרטגיה, וכמוה כהזרמת דלק נוסף אל מכונת השנאה החרדית, שרק תמתין לשעת כושר נוספת. כדי שבקרב האוכלוסייה החרדית יתפתח שינוי אסטרטגי, על המיעוט החרדי לדעת שיש לו הרבה מה להפסיד במלחמת הציוויליזציות - ויש לו.
הכדור נמצא כעת בידיים חילוניות, והשאלה היא רק עד כמה מוכנה החברה החילונית להשיב מלחמה כשרה, שבסופו של דבר תביא את החברה החרדית למסקנה המתבקשת, שכמיעוט בארצנו עדיף גם לה לאמץ אסטרטגיה של ”חיה ותן לחיות“; שאם לא תאפשר למיעוטים אחרים לחיות את חייהם כהווייתם, תסכן בכך גם את החירות שלה לחיות כאן חיים הלכתיים על-פי אמונתה. התשובה לשאלה אם החברה החילונית מבינה את גודל השעה תלויה במידה רבה באופן שבו תחליט לנהוג לנוכח האירועים האחרונים.
רועי דלח