אהוד ברק פתח אתמול את מסע הבחירות הפרטי שלו בהתבטאות אומללה, שיכולה להעיד יותר מכל על מצוקה פוליטית אישית. במקום להתכבד ולהסביר לבוחריו איך זה שבמשך שנה ויותר לא השכיל לשפר את מצבה של מפלגת העבודה מאז התרסקותו הקולוסאלית של עמיר פרץ, ואיך זה שגם לאחר קריסתו המוחלטת של אולמרט אין בכוחו למצב עצמו כאלטרנטיבה להנהגה הקיימת, בחר שר הביטחון לצאת בהתקפה שלוחת רסן על שרת החוץ, ולהתערב באופן גס ובוטה ביחסי הכוחות השבריריים בין המתמודדים לראשות קדימה.

איני נמנה על המשתאים מהחלטה 1701. גם אני סבור שהחלטת מועצת הביטחון מבטאת מנקודת מבטה של ישראל סיום צורם למלחמה כושלת, בעיקר נוכח נסיגת ישראל מהדרישה להציב כוח בינלאומי בגבול לבנון-סוריה. החלטה זו אפשרה ומאפשרת גם בשעות אלו את המשך הצטיידות חיזבאללה בנשק איראני וסורי, אף ביתר שאת. פתרון הצרה הזו הוא אחד מאתגריו המרכזיים של ברק כשר ביטחון. עם זאת, לכל בר-דעת ברור שלא זה היה היעד של ברק בהתבטאויותיו, ושהמהלך הונע על-ידי אינטרס פוליטי צר, שהועמד גם הפעם מעל טובת המדינה.

מן הראוי להזכיר שברק הוא שהניס את צה"ל מדרום-לבנון תחת אש חיזבאללה בעודה נושפת בעורף חיילינו, הביא במו ידיו להתייצבות חיזבאללה על הגדר ממש, ואף נמנע מתגובה על חטיפת החיילים שבוצעה בסמוך לכך. דווקא לבני הייתה הראשונה משרי הקבינט שהעזה לקרוא לסיום ה"מבצע" (שלימים נודע כ"מלחמת לבנון השנייה"), ושזיהתה את הפתח להגיע להסדר מדיני עוד באיבו. הטלת האחריות מצד ברק על שרת החוץ ביחס לאובדן חיי אדם בימי המלחמה האחרונים לא רק שאינה במקומה, אלא גם מקוממת.

מי שמתיימר להוביל את גוש השמאל, אך לשם שיפור מעמדו מוכן להפקיד את המדינה בידי אנשי ימין מובהקים — ויהיה זה ביבי או מופז – אינו ראוי עוד לאמון בוחריו. בהתבטאותו על שרת החוץ חצה ברק את הקווים לא רק במישור הראוי והמצופה ממנו מבחינת ההתנהלות הפוליטית, אלא גם בסיוע למחנה הימין על-חשבון שאיפותיהם של בוחריו. כאשר מפלגת העבודה כה חלשה, קדימה בראשות לבני היא התקווה האחרונה שנותרה לממשלת שמאל-מרכז, ואילו ניצחון של מופז משמעותו ממשלה בראשותו או בראשות נתניהו, כשלצדם חרדים וימין קיצוני.

אלא שברק – חדש כישן – עשה, עושה ויעשה תמיד את הצעד שהוא סבור שישרת אותו ברמה האישית באותו רגע. האיש, שכפי שהתפרסם בסוף השבוע ב"ידיעות אחרונות" (וכפי שהערכתי גם אני כאן לפני כשנה), העדיף בעת כהונתו כראש-ממשלה את דעת הקהל בבית על-חשבון השגת הסכם שלום עם סוריה, אף שסבר שמדובר בצעד נכון מבחינת ישראל, רואה גם הפעם את התמונה דרך המשקפת הצרה של שר ביטחון "לא פופולרי" (כלשון אולמרט דאז), אשר הציב לעצמו למטרה את ראשות הממשלה, ויהי מה.

תמיכתי בברק לראשות מפלגת העבודה הקימה עליי בשעתו כמעט את כל חברי "עבודה שחורה" (ואני מקבל את ההבהרה של איתי לעניין זה). אולם בשנה האחרונה קצה גם נפשי כנפשותיכם מהתנהלותו האישית של אותו אדם, ש"שר ביטחון לא פופולרי" הוא אולי תפקיד ראוי והולם לו, אך באשר לראשות הממשלה נדמה שמוטב למפלגת העבודה כי תבחן אם בראשה אכן ניצב האדם המתאים לכך. את הכישורים הנדרשים לראש ממשלה היטיב לבטא ברק עצמו, אלא שבאותה התבטאות ממש הוכיח שוב שאין הוא ניחן בהם.

רועי דלח

לקריאה נוספת:

• שלושה מבחני בגרות
• מה רוצים מאהוד ברק?
• שר המלחמה הבאה

נכתב ביום יום חמישי, 14 באוגוסט 2008, בשעה 7:43, תחת הנושאים פוליטיקה וממשל. באפשרותך לעקוב אחר תגובות לרשימה זו באמצעות RSS 2.0 וכן להשאיר תגובה או טראקבק ישירות מן האתר שלך.