בחודשים האחרונים נשמעות דעות לפיהן מפלגת העבודה הפכה בשנים האחרונות למפלגה טורפת מנהיגיה. בכל שנה-שנתיים בוחרים מתפקדי העבודה מנהיג חדש, אשר לא זוכה ליותר מחודשים ספורים של חסד, וכבר באים ומנופפים לו לשלום. ולמרות הכול, לא זכור לי מקרה שבו אדם שעוד לא נבחר זכה למנה גדושה כל-כך של ביקורת הורסת, כפי שמתרחש כעת בבלוגספירה ומחוצה לה בקשר עם אהוד ברק.

איתי אשר, ממייסדי "עבודה שחורה", שולח לברק מכתב שבו הוא תוקף אותו על מזימה כביכול לסבך את ישראל במלחמה; איתמר כהן תמה איך חברת-הכנסת שלי יחימוביץ' יכולה להעלות על דעתה תמיכה באהוד ברק בסיבוב השני ותוקף את תשובתו של ברק לאיתי; יוסי רגב מונה ברשימה ארוכה את הכשלים בראייתו שבגינם אסור להצביע לאהוד ברק בסיבוב השני. ואלה היו רק מספר דוגמאות. אז מה כולם רוצים מאהוד ברק? לכל המבקרים והמתלבטים, מוגשת בזאת ראייה מזווית אחרת של האיש ושל הניסיון. אז למה בכל זאת ברק ולא אילון.

ההיסטוריה לא משקרת

אמת, תקופת שלטונו של ברק נכנסה להיסטוריה כאחת הקדנציות הכושלות של ראש-ממשלה בישראל, ויש שיטענו בתוקף שהכושלת מכולן. ברק, אשר בשחר של יום חדש הביס את ראש-הממשלה המכהן בנימין נתניהו והיה לראשון והאחרון אחרי יצחק רבין ז"ל שהצליח להחזיר את העבודה לשלטון, איבד את אמון הבוחר כעבור כשנה וחצי פעלתניות במיוחד, בהן החיה והמית את תהליך השלום במזרח-התיכון, הוציא את צה"ל מלבנון, והכריז על "מהפכה אזרחית" שלא זכתה להגיע לכדי מימוש.

במבחן התוצאה הותיר ברק מדינה שסועה תחת אינתיפאדה מתחדשת, עם יחסים רעועים בין יהודים וערבים ועוד שלושה חיילים וקצין בדימוס מוחזקים בידי החזבאללה, לטיפולו של אריאל שרון.

אינני בא לייפות כאן את התמונה שתוארה, אלא רק להעמיד דברים בפרופורציות. בעיקר כי נדמה לי שהביקורת כלפי אהוד ברק לוקה בכך שהנה מוגזמת ולא תמיד עניינית. ההיסטוריה אולי לא משקרת, אבל ניסיון לבחון את התהליכים שהתרחשו אז, ולאו דווקא את התוצאות באופן מנותק מאותם תהליכים שהולידו אותן, מעלה בי תהיות אם האנטיגוניזם שלו זוכה ברק בקרב חלקים מן הציבוריות הישראלית הנו מוצדק.

האיש שניסה יותר מדי

כלל ידוע הוא שמי שלא עושה דבר לא טועה. כזו הייתה הקדנציה של יצחק שמיר, ובמידה מסוימת גם הקדנציה הראשונה של אריק שרון. ככל שאתה מנסה יותר לקדם עניינים, וככל שאתה עושה זאת מהר יותר, כך אתה לוקח על עצמך סיכון גדול יותר להיכשל בתוך תקופה קצרה יותר. נראה לי שהחטא הגדול ביותר של ברק, אף יותר מחטא היהירות, היה חטא השתדלנות.

ברק באמת האמין שבקדנציה אחת כראש-ממשלה הוא יוכל לפתור את כל חוליי המדינה והחברה שלנו. הפתרונות כבר היו לו ביד. זקוף ומצויד בחוסר ניסיונו הפוליטי הוא מיהר לגשת למלאכה. אלא שחוסר הניסיון היה לו לרועץ, ועד מהרה הוא גילה שהקשיים העומדים לפתחו טמונים במקומות אחרים ושונים משציפה. בשלב הזה כבר לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה.

אחרי למעלה משנתיים שבהן קולות השלום כמעט ולא נשמעו באזורנו, ברק לא איבד רגע. המגעים עם נציגי השלטון הסורי החלו סמוך לאחר היבחרו, ובתוך מספר חודשים הוא כבר היה קרוב כדי גרגר חול להסכם שלום היסטורי עם סוריה. מה שלא אפשר את החתימה לא היו חילוקי דעות בלתי ניתנים לגישור במשא-ומתן, כמו ההתנגדות העזה כל-כך מבית לוויתורים הבלתי נמנעים בעניין רמת הגולן.

שרים, חברי-כנסת ואזרחים, שהשיבו כמעט מדי יום לשאלות הסוקרים הרבים, עוד לא הפנימו שמדובר בשטח כבוש שמוחזק אצלנו כערובה להסכם שלום. ברק, שהבטיח להביא כל הסכם למשאל עם, הבין שמה שאפשר אולי להשיג במשא-ומתן מול הסורים, לא ניתן יהיה יהיה להעביר במשא-ומתן עם חברי הכנסת והממשלה ולבטח שלא ניתן יהיה לאשרר בעם.

לו היה מביא הסכם שהיה מסולק בידי אזרחיו, היה מסתכן במלחמה עם הסורים ולכל הפחות בסנקציות מדיניות שלא ידענו כמותן. הפתרון הקל יותר היה לגלגל אחריות על הצד היריב. הברירה הייתה מימוש היציאה מלבנון בדרך הפחות רצויה מבחינתנו. בנקודה הזאת ברק היה מספיק נבון ואמיץ כדי להבין שעדיף לסגת בדרך הקשה מאשר להמתין לשעת כושר שאולי לא תבוא לעולם. מנהיג נבחן ביכולת לראות את טובת עמו גם כאשר העם שמאחוריו עדיין בושש מלראות טובתו שלו, ועל-אף מגרעותיו האחרות — זהו גם החומר שממנו עשוי אהוד ברק.

בזירה הפלסטינית היה ברק למנהיג הראשון והאחרון שניסה להוביל את עמו לסיום כולל של הסכסוך רווי הדמים בין שני העמים. גם שם הוא חטא בכך שלא הביא בחשבון את ההתנגדות העזה של הישראלים דווקא לשלם את מחיר השלום. המשא-ומתן לימד אותו ואותנו שהפער בין דרישות העם הפלסטיני לנכונות הישראלית לתת הוא לפי שעה בלתי ניתן לגישור.

הפתרון, כמו עם הסורים, היה להטיל את האחריות על הצד השני. פרוץ האינתיפאדה היה תוצאה בלתי נמנעת של המצב האובייקטיבי שתואר. ברק לא היה הסיבה לכך, אף אם כשל בכך שלא צפה אותו. לעומת זאת, וזאת יאמר לגנותו, הוא היה במידה רבה מי שהכשיר את הקרקע עבור אריאל שרון להכריז שערפאת אינו רלוונטי. הימים האחרונים מוכיחים שלא היה מנהיג רלוונטי כמותו, וספק אם עוד יהיה.

ספינה טובעת מחפשת רב-חובל

כמעט שש וחצי שנים חלפו מאז סיים אהוד ברק את כהונתו כראש-ממשלה, ובאמתחת מנהיגינו מלחמה אחת, אפס ניסיונות להגיע לשלום ואנרכיה מוחלטת בשטחים, שבאה לידי ביטוי בין היתר בירי רקטות יומיומי על ישראל מבלי שיש פתרון נראה לעין.

ההאשמות שברק מתעתד להוביל את ישראל למלחמה הן פופוליסטיות לפחות כמו ההאשמה שמרצ רוצה בטובת הערבים יותר מאשר בטובתנו שלנו. במצב הנתון, אהוד ברק, חרף כל מגרעותיו, הוא לא רק האיש שידע להתמודד בצורה הטובה ביותר מבין אלה שנותרו בשטח עם טיפות הגשם המטפטפות מעזה והברד הצפוי להכות בנו יום אחד מאיראן; הוא גם האיש שיש באמתחתו היכולת, הניסיון והתעוזה להוביל את מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים לאפיקים חדשים, גם בשעה שאנו האזרחים לא מצליחים לזהות ולו ניצוץ אחד של אור בקצה המנהרה.

אחרי שהפיק את הלקחים משנה וחצי פעלתניות כל-כך כראש-ממשלה, ואחרי שש וחצי של אפשרות לביקורת עצמית והזדמנות להפנים את ההישגים והטעויות, אהוד ברק ראוי היום לקבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו מחדש: לא כראש-ממשלה, אלא בדרגה אחת למטה מכך. אם יוכיח את עצמו כשר ביטחון בתקופה מורכבת כל-כך, אולי יזכה גם להזדמנות לתקן את הרושם שהותיר בלכתו מכס ראש-הממשלה.

אין בי ספק כי ברק לא היה יוצא לקרב האחרון שלו אלמלא האמונה כי כעת יש בו כעת את התבונה שחסרה לו כמנהיג צעיר ונלהב בשעתו. במצב הנוכחי, אינני רואה אדם מתאים יותר לעמוד בראשות מפלגת העבודה ולמלא את תפקיד שר הביטחון. דווקא אילון הוא שצפוי לחוות את אותם חבלי לידה שחווה ברק בכהונתו הראשונה, ואנחנו נהיה עמו באותה סירה. אינני בטוח שזהו הזמן הנכון להימורים מן הסוג שכבר חווינו.

רועי דלח