שר המלחמה הבאה
ביום שני הקרוב ייערך הסיבוב הראשון של הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה. אם לא תהיה הפתעה רבתי, עמי איילון או אהוד ברק, אחד מיני שני אלה, יקבל לידיו בסופו של תהליך את מושכות המפלגה השנייה בגודלה בישראל. אחד מיני שני אלה יכהן כפי הנראה כשר הביטחון בממשלתו של אהוד אולמרט, ואם לא כך הוא – אזי כשר ביטחון בממשלתו של אחר, או (בראייה אופטימית משהו) — יהיה לראש-הממשלה הבא של מדינת ישראל.
נראה לי שלא אחטא בחטא היוהרה אם אומר שמשימה חשובה מעין כמותה נפלה בחלקנו, מתפקדי מפלגת העבודה, לבחור למדינת ישראל שר ביטחון ראוי (והמדקדקים יוסיפו "לפחות") דווקא בימים סבוכים אלו. ככל שחולפות השעות, הולכת ומתחוורת התמונה העגומה ש"חלון ההזדמנויות" להגיע לשלום במזרח התיכון נאטם כמעט כליל, ועל אותו חלון שפעם כל-כך אהבנו להציץ מתוכו כבר מתדפקות בחוזקה רוחות המלחמה הבאה. אף אם טיבה והיקפה של מלחמה זו הנם בשלב זה לוט בערפל, כיום גם שוחרי השלום הגדולים ביותר יודו כי הסיכויים לפרוץ אחד התרחישים שמדובר עליהם בקהיליית המודיעין הנם גדולים יותר מכפי שהיינו רוצים לקוות.
השמאלנים שבינינו, ואני בתוכם, יקומו ויצעקו שהאשמה בפספוס אותו "חלון הזדמנויות" היא במידה רבה עלינו. העם שלנו נכשל במתן גיבוי למנהיגים שביקשו למלט נפשנו מתוך המציאות המורכבת אשר נצפתה כבר בשעתו ואליה מועדות פנינו כעת. יצחק רבין נרצח בעודו בונה את מגדל השלום, ואנחנו באנו וברוב קולות הפלנו גם את המגדל, ועל הרצח הטבענו חותמת הכשר בדמותו של בנימין נתניהו. אהוד ברק (הישן), שהבטיח להביא כל הסכם שלום למשאל עם, ניצב אך לפני שנים ספורות בפני מציאות דמוקרטית בלתי אפשרית דווקא מול דעת הקהל שלנו, כאשר עמד על מפתן דלת השלום עם סוריה, ובמידה לא מבוטלת גם מול הפלסטינים. אלא שכל אלה הם כבר נחלת ההיסטוריה.
במובן כלשהו צודק עזמי בשארה כאשר הוא פונה לשליטי מדינות ערב ומצהיר כי מדינת ישראל אינה באמת חפצה בשלום. לפחות העם שלנו, כך נדמה, מעדיף לשוב ולשלם את מחיר המלחמות מאשר להכיר במחיר שנגזר עלינו לשלם תמורת שלום. אנחנו מעדיפים להמשיך ולצפות ליום שבו נוכל לקבל את פירות השלום במחיר של מכירת סוף עונה, אלא שהמחירים בעולם הערבי ממאנים לרדת גם עם התחלפות בעלי העסקים שם. ובינתיים, נדמה שגם הפירות נרקבו, ואנחנו נותרנו עם הכסף בכיס – ובלי שמישהו עוד ירצה או יוכל למכור.
מלחמת לבנון האחרונה הוסיפה לכל התהליכים האלה וחילחלה ברחוב הערבי את התודעה שדווקא במלחמה ניתן לסגור עסקה טובה יותר. עסקה שאנחנו לא נהיה צד לה. השליחות שלנו, ביום שני 28 במאי, ובמידת הצורך גם בסיבוב השני, היא להבטיח שבמלחמה הבאה המושכות יהיו בידיים הטובות ביותר האפשריות כיום. אין זה זמן לתור אחר נסיכים. אין זו השעה להמר על מנהיגים חדשים – מוכשרים, אמינים ומבטיחים ככל שיהיו. במלחמה הבאה ישבו זה מול זה אולמרט, לבני, שטרית, פואד, אולי נתניהו. רבין ושרון לא יהיו שם.
ביום שני תינתן לנו, גם אם חלק מאיתנו יצטרך לחרוק שיניים, ההזדמנות לבחור בתקווה האחרונה שעוד עומדת לפתחנו בנקודת הזמן הזאת. לא כדי לתת לו את ההזדמנות להוכיח שהשתנה. לא כפרס על שתיקה שאינה הולמת. אלא כדי לתת לעצמנו את ההזדמנות לנצח ולשרוד. גם כמי שהיו לו פעם תוכניות אחרות, עבורי יהיה זה רגע של שליחות לאומית.
רועי דלח
ומה המלחמה הזאת תביא לנו? עוד טרור ועוד הקצנה של הפלסטינים/לבנונים?
[...] אין זו השעה להמר, טוען רועי דלח. [...]
[...] כמעט שש וחצי שנים חלפו מאז סיים אהוד ברק את כהונתו כראש-ממשלה, ובאמתחת מנהיגינו מלחמה אחת, אפס ניסיונות להגיע לשלום ואנרכיה מוחלטת בשטחים, שבאה לידי ביטוי בין היתר בירי רקטות יומיומי על ישראל מבלי שיש פתרון נראה לעין. ההאשמות שברק מתעתד להוביל את ישראל למלחמה הן פופוליסטיות לפחות כמו ההאשמה שמרצ רוצה בטובת הערבים יותר מאשר בטובתנו שלנו. במצב הנתון, אהוד ברק, חרף כל מגרעותיו, הוא לא רק האיש שידע להתמודד בצורה הטובה ביותר מבין אלה שנותרו בשטח עם טיפות הגשם המטפטפות מעזה והברד הצפוי להכות בנו יום אחד מאיראן; הוא גם האיש שיש באמתחתו היכולת, הניסיון והתעוזה להוביל את מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים לאפיקים חדשים, גם בשעה שאנו האזרחים לא מצליחים לזהות ולו ניצוץ אחד של אור בקצה המנהרה. אחרי שהפיק את הלקחים משנה וחצי פעלתניות כל-כך כראש-ממשלה, ואחרי שש וחצי של אפשרות לביקורת עצמית והזדמנות להפנים את ההישגים והטעויות, אהוד ברק ראוי היום לקבל את ההזדמנות להוכיח את עצמו מחדש: לא כראש-ממשלה, אלא בדרגה אחת למטה מכך. אם יוכיח את עצמו כשר ביטחון בתקופה מורכבת כל-כך, אולי יזכה גם להזדמנות לתקן את הרושם שהותיר בלכתו מכס ראש-הממשלה. [...]
נו, איך אתה מרגיש עכשיו, כשאתה יודע שנפלת קורבן לספין, ובעצם היה ברור לכולם שלא תהיה מלחמה בקיץ?
קודם כל קבל את התנצלותי על פרסום התגובה באיחור (קל, אומנם). לגופו של עניין, אני לא מקבל את הפרשנות שלך שהיה ברור לכולם שלא תהיה מלחמה בקיץ, וגם עכשיו אין לדעת מה יהיה. הרעה לא חייבת להיפתח מסוריה, היא יכולה להיפתח גם מלבנון או מאיראן, ואני לא בטוח אם לא אנחנו או בני בריתנו נהיה אלה שיפתחו אותה. עובדה שהצבא נערך למלחמה בקיץ. מהבחינה הזאת אני שקט יותר כשברק שר ביטחון. שנית, חשבתי ואני עדיין חושב שברק הוא האדם המתאים ביותר לעמוד היום בראש מפלגת העבודה, גם ללא תלות במצב הביטחוני. האמנתי ואני עדיין מאמין שעם ברק העבודה תהיה חזקה יותר ואולי גם תשוב להתמודד על השלטון, ושמאידך הוא יעניק גם איזשהו "שקט תעשייתי" לקידום תהליכים חברתיים במפלגה, גם אם הוא עצמו יתרכז בתהליכים המדיניים והביטחוניים. העניין הזה תלוי בעמיר, בשלי ובחברים האחרים, שדווקא אצל אילון וברוורמן אני לא בטוח שהיו מקבלים חופש פעולה.
א. תמיד 'אין לדעת מה יהיה'. אבל כשלמישהו יש אינטרס שכולם יחשבו שא', ואז כל אמצעי התקשורת אומרים א', ואז כשהאינטרס נעלם - כולם נזכרים שאולי בעצם לא א' - אני אוטומטית חושד בספין.
לא נראה לך מוזר ששמועות המלחמה הגיעו לשיאן בין ה-28/5 ל-12/6, ואז דעכו בפתאומיות?
ב. אינשאללה. אולי בגלל שהוא מתכוון לא להפריע להם הוא דאג שסנה ופרץ יהיו ח"כים נטולי כל מחוייבות אחרת.
נקווה שאתה צודק - ניפגש אחרי תקציב 2008.
כן, ובשביל שזה ייראה אמיתי גם קראו לי ולרבים מהחברים שלי למילואים, אמרו לסוכן שלנו באיראן אחמדינג'אד שיגיד שהוא רוצה להשמיד אותנו והעבירו לבשאר אסד מסר שיאיים במלחמה אם לא נחזיר לו את הגולן… נו באמת.