אומרים שיש לנו ארץ נהדרת. שיש לנו עם סגולה. אנשים נפלאים. ובכל זאת, נדמה שמשהו לא כל-כך טוב פשה בנו בשנים האחרונות. שרוח רעה הגיחה לה מכיוון גיא צלמוות, ומנשבת הישר אל תוך עצביו של העם הכל-כך נבחר. או אולי שד אווילי, שבקע ממעיין מזוהם בפאתי ירושלים, מרחף מעל הארץ הכל-כך מובטחת ומבקש לטנף בה כל חלקה שעוד בילדותנו הייתה טובה.

ואולי די בתמונה אחת כדי להציג לעצמנו את ישראל של 2007: קרה, מנוכרת ומטונפת, שטופת אגואיזם ונטולת חמלה, ארץ של אני ואפסי עוד, שסולידריות חברתית הפכה בה לסיסמה ריקה מכל תוכן שמישהו עוד ניסה לדחוס אליה בימים כתיקונם.

ארץ שבעבר הייתה לנו אם ואב – והיום ארץ אוכלת יושביה.

מוטב לו לראש-הממשלה הבא שייקח את הוינוגרד שלו ויזרוק אותו בראש ועדת מומחים שתשב ותחקור איך הפכנו מאור לגויים למולדת כה חשוכה, אולי חשוכת מרפא. איך התחרותיות שבשאר העולם עוד נחשבת לבריאה וטובה באה וטרפה אותנו מבפנים.

לא מן הנמנע שוועדה כזאת תמצא חלק לא מבוטל מן המקור לרעה החולה הזאת בדרך ההתנהלות שלנו שנים ארוכות בשטחים. יעיר מי שיעיר, ממש לא בטוח שכל האנשים שחלפו על-פניו של היהודי הגוסס אל מותו עשו את שירותם ביהודה, שומרון או עזה. אבל גם מבלי שנצביע על קשר סיבתי, לפחות ברמה הכרונולוגית התמונה ברורה. היום כבר מותר להודות שיש"ע זה כאן.

שתשב הוועדה הזאת במשך שנה שלמה ותבדוק איך נעשינו מישראל שהיו ערבים זה לזה למי שמקיימים היום יותר מכול את האמרה אדם לאדם זאב. שתלך ותדרוש אצל השוטרים אשר היכו באכזריות סטודנטים שבאו להפגין נגד העלאת שכר הלימוד; אצל האוהדים הבית"ריים של גאידמק אשר במסע חגיגי אל תהילת האליפות היו מוכנים לדרוס בליל אמש חמישים מאחיהם; אצל המנוולים שמשליכים חדשות לבקרים את אימתם על ניצולות שואה קשישות, שרק ביקשו לבנות פה איתנו בית שלו לעם שכל-כך נרדף. ואלוהים, היד עוד כל-כך נטויה.

בינתיים, צריך לברך שיש לנו את נסראללה, שקם מפעם לפעם ועושה בנו שפטים. אך מה נורא כי נגזר עלינו להקריב את טובי בנינו, ולו למען רגעים ספורים של אחוות אחים נושנה.

רועי דלח

נכתב ביום יום שני, 7 במאי 2007, בשעה 7:26, תחת הנושאים כלכלה וחברה. באפשרותך לעקוב אחר תגובות לרשימה זו באמצעות RSS 2.0 וכן להשאיר תגובה או טראקבק ישירות מן האתר שלך.