לא למדנו כלום
את המונח "חוכמה בדיעבד" כולנו מכירים. אצל מי מאיתנו לא עלה פעם הדחף הזה, בצפייה השנייה או השלישית או הרביעית בסרט האהוב עלינו, לצעוק לשחקן המגלם את הדמות הראשית "לא, אל תעשה את זה". אצל מי מאיתנו לא בצבצה התקווה הקטנה הזאת בלב שאולי הפעם הוא יהיה חכם יותר, ואז אולי גם הסוף יהיה טוב יותר. אבל שנייה לפני שהאירוע התרחש, המוח שלח אותותיו אל הלב שהרי כך בדיוק יקרה גם הפעם. הלא אנחנו צופים שוב באותו הסרט, ומה שהיה בצפייה הראשונה, יקרה גם בפעמים הבאות. ולכל הרוחות, הדיוק הוא כל כך מוחלט, עד שלעתים זה כבר ממש עשוי להרגיז. רק שבתור מי שבסרט הזה כבר היו, אנחנו תמיד נהיה חכמים מאוד קטנים.
21 ביוני 2007
החוכמה הקטנה הזאת מבצבצת בי כעת כשאני קורא על הבקשה שהוגשה למשטרה לקיים את מצעד הגאווה בירושלים ב-21 ליוני השנה. גם אם איש לא כופר בזכותם של הומואים ולסביות לצעוד ללא מורא בירושלים, מי מאיתנו שכבר צפה בסרט הזה לפני חודשים מספר, בוודאי ישאל את עצמו שאלות. בכל זאת, בפעם הקודמת נפל דבר שהצדיק לפחות מחשבה נוספת, לפני שהולכים לעשות את אותו הדבר בדיוק.
זה לא אומר בהכרח שצריך להיכנע. זה לא אומר שצריך לזנוח את המטרות ואת השאיפות הצודקות של הציבור ההומו-לסבי. אבל הרי לא יכול להיות שלא למדנו שום דבר מן האירועים ההם על המקום שבו אנו חיים, על מעמדה הבעייתי של הקהילה הגאה, על הדרך שאימצנו לעצמנו ליישב מחלוקות בתוך החברה השסועה שלנו.
וגם לא יכול להיות שלא למדנו מאומה על עצמנו, על אורך הרוח שאנו נושאים עמנו, על התלים הגבוהים המפרידים בין רצון לבין יכולת, בין אידיליה לבין מציאות. לא יכול להיות שלא למדנו כלום על מידת הנכונות שלנו להשיב מלחמה כשרה, גם אם בגדרי החוק והמשפט.
אך עוד לפני שהצלחנו להסביר איך קרה שכמה אנשים יקרים מהקהילה שלנו נעצרו על-ידי גורמי אכיפת החוק על ניסיונם לצעוד בירושלים, בעוד שאיש כמו ברוך מרזל עדיין מסתובב חופשי, מישהו החליט שאפשר להמשיך כאילו דבר לא התרחש. אין בי רצון או יכולת לקבוע כמה ההחלטה הזאת צודקת; מה שבטוח — נודף ממנה ריח שלא מזכיר חוכמה, קשה לזהות בה מידה של שיקול-דעת, וספק אם יש בה בכלל שמץ של רצינות.
האמת, ההחלטה הזאת נראית לי יותר מכול כמו איזושהי גחמה לתקן את הדימוי העצמי של הלוזריות, של הפשרנות. גם אם האירועים שאירעו לפני כמה חודשים לא מצדיקים התקפלות, טוב היה אם היו מציבים בפנינו תמרור עצור, ולו לשם מחשבה נוספת ומפוכחת על היעדים שלנו ועל הדרך הנכונה להגשמתם. וכלל לא בטוח שהמחשבה הזאת הייתה מולידה את אותו הפגר שיצא מבטנם של אנשי הבית הפתוח.
לא תצעדי לבד
לא צריך ללכת רחוק כל כך כדי לבוא עם רעיונות אחרים, אף אם למישהו חשוב לשמור על המתכונת של המצעד. ראשית, הניסיון האחרון הוכיח שהחברה שלנו מתפצלת לאו דווקא על טהרת הנטייה המינית של אנשיה, אלא במידה רבה לציבורים שהם נאורים וליברליים יותר אל מול ציבורים שמרניים, לעתים על-סף הפרימיטיביות; כאלה שאינם מכירים בזכויותיו של האחר להגדרה עצמית, בה בשעה שהם מצפים שיקבלו אותם כפי שהם בחרו להיות, אף אם הם רחוקים, לפחות בשלב זה, מלהוות את הרוב מקרבנו.
במקום שהמצעד ילבש פנים של אירוע "מיני", יש מקום לחיבור של גורמים ליברליים שיצעדו בשם עצם זכותו של הפרט להיות חופשי, ובכלל זה לממש את עצמו לפי מיטב שיפוטו, והזהות המינית של הצועדים בו אינה מעניינת איש. החינוך לליברליות ולנאורות הוא שצריך להיות מטרתה של צעדה שכזו, ודגלי גאווה יכולים להיות חלק ממנה כמו גם סמלים אחרים.
שנית, למה דווקא בירושלים? המשפט הזה, שמאוד הרגיז אנשי זכויות אדם בזמנו, מקבל משמעות שונה כאשר הדגש הוא על המילה "דווקא" ולא על המילה "ירושלים". צעדות בשם הזכות לחופש ולחירות, שיצעדו בהן פרטים מכל גווני הקשת, יכולות וצריכות להיות מנת חלקה של כל עיר בישראל, כולל הפריפריה, ואין שום סיבה למצב את ירושלים כיעד בלעדי או עיקרי למטרה זו.
כאשר זוגות של הומואים ולסביות יהיו חלק מצעדה שנועדה לקדם רעיונות של חירות ושל בחירה חופשית, לצד זוגות סטרייטים בשלל צבעים ושאר ירקות, יהיה בכך כדי להעביר מסר חשוב לאומה, וזאת תהיה גאווה לשמה. צעדות שכאלו תקדמנה את ההכרה בהומואים ולסביות כחלק בלתי-נפרד מן החברה הפלורליסטית שלנו, במקום לשוב ולהזכיר לנו בכל שנה את הנבדל ואת השונה.
ההשתלבות בחברה פלורליסטית-ליברלית, ולא הקצנת הריבוד המבוסס על נטייה מינית לשמה, צריכה להיות נשמת אפן של צעדות מעין אלו. אלא שהכיוון שבחר בו הבית הפתוח – על אחת כמה וכמה לאור אירועי השנה החולפת – מוביל אותנו בשלב זה אל ההיפך הגמור. ככלות הכול, נדמה שבסרט הזה כבר היינו.
רועי דלח
איזה יופי שחזרת לכתוב…