ועדת הלהט"ב של לשכת עורכי-הדין התכנסה השבוע כדי לדון בין היתר באירועי ההסתה שקדמו למצעד שתוכנן להתקיים השנה, כבכל שנה, בירושלים. חברי הוועדה, מהמובילים שבעורכי-הדין במשפט הציבורי בישראל, מחוזקים באנשי אקדמיה מכובדים כשלעצמם, נתבקשו לחוות דעתם באשר לאופן הטיפול הראוי במסיתים. לאחר דיון קצר, וללא כל התנגדות אמיתית, קבעה הוועדה כי דברי ההסתה שנאמרו נופלים בחצרו של חופש הביטוי, ועל-כן נמנעה מגיבוש עמדה נגד האמירות המסיתות-לכאורה.

לפני שאתן דעתי להחלטה ולהנמקותיה, הנה שתיים מן הדוגמאות שהובאו בפני הוועדה, ואשר יש בהן כדי להמחיש את התמונה כולה:

ברוך מרזל אומר בראיון ל-ynet: "צריך לעשות לדבר הזה סוף. רק במסירות נפש נמנע את חילול השם הגדול שמתוכנן בירושלים", ומוסיף במקום אחר: "אירוע הדקירה בשנה שעברה ייראה שולי בהשוואה לאירועים הצפויים השנה". כשהוא נשאל למשמעות דבריו בראיון לערוץ 1 חמישה ימים מאוחר יותר, הוא מבהיר: "אני קורא למלחמת קודש. בכל דרך, בכל מחיר, לעצור את המצעד!".

בני אלבז, זמר הבית הרשמי של מפלגת ש"ס (אשר זכה בזמנו לתהילת עולם בזכות הלהיט הגדול "הוא זכאי"), שיושב-הראש שלה הוזכר בתקשורת כמי שהוביל את אירועי האלימות וההסתה, דואג לבטא גם הפעם את עמדתו בשיר שהקליט, ושנפתח, כמה אירוני, במילים "יא חביבי" (אהובי). וכך אלבז: "מצעד הגאווה לא יהיה, ירושלים תבער באש, ראה הוזהרתם [כך במקור], שפיכות דמים שם תהיה… ירושלים, צאו לרחובות ביום הגאווה, עשו סוף לגאווה". ולמי שלא מבין בזמרה, הוא מסביר בראיון לתקשורת: "תארו לכם שיקום איזה קנאי אחד מטורף ויעשה מעשה ואנחנו נצטער על זה. בואו נאמר שאני קנאי ואני מקבל טירוף, ובאותו רגע אני לוקח נבוט ומתחיל לתת לאנשים בראש"…

ואני אוסיף בלב, בריאות, בטחול, מה כבר חשוב איפה? העיקר שכל אחד יקום וייתן כפי יכולתו. הרשימה שמצויה בידי עוד ארוכה, אולם נראה לי שהמסר שהועבר עד כה ברור דיו לצורך הדיון שארצה להביא בסוגיה.

היעדר דיון ערכי

הוועדה, שחבריה מזוהים כולם עם זכויות האדם, לא נתנה דעתה על הנסיבות שבהן נאמרו הדברים, שנה לאחר שהרוצח החרדי ישי שליסר הגיע למצעד הגאווה כשהוא מצויד בסכין, ובאמצעותו התנפל על הצועדים ודקר שניים מהם. היא אף לא נתנה דעתה על כך שבעקבות רצח רבין הבין גם המחוקק שלנו, שעם כל הכבוד לחופש הביטוי, שהוכר בפסיקה שלנו כ"זכות עילאית", אין בכך כדי לאפשר הסתה שעל-פי תוכנה קיימת אפשרות ממשית שתביא למעשה אלימות, וקבע את עבירת ההסתה כעבירה שעונשה חמש שנות מאסר לפי סעיף 144ד2 לחוק העונשין.

מה שראוי היה כי יעלה שאלה משפטית שהצריכה איזון מהותי בין זכויות, אולי משום שעורר דיסוננס קוגניטיבי בקרב כמה מחברי הוועדה התמצה בשאלה מה גבול השתרעותו  הפנימי של חופש הביטוי. עמדת הוועדה הייתה שמתחם זה הנו רחב דיו כדי לאפשר את הביטויים שנשמעו, ואותם חברים שהציגו עצמם כתומכים נלהבים של חופש הביטוי סברו כי כל עמדה אחרת כמוה כהגבלתו של חופש זה, ואשר כחסידיו הגדולים לא יוכלו להשלים עמה.

הכשל הלוגי בעמדת הוועדה וההתבססות המוטעית על חופש הביטוי

לצורך הדיון הבא נצא מנקודת הנחה כי אנו מצויים בעולם ללא כללים, והזכות היחידה שקיימת היא הזכות של חופש הביטוי. ככזו, אנו מעוניינים להעניק לה הגנה רחבה ככל האפשר, ללא התחשבות בכל עניין אחר. האם יש בכך כדי להכשיר כל ביטוי שישמיע אדם? התשובה הפשוטה לכך היא שלילית. ההסבר לכך הוא שלעתים נדרש איזון פנימי, בתוך חופש הביטוי, וזאת כאשר יש בביטויו של האחד כדי לשלול את חופש הביטוי של האחר. הדוגמה הפשוטה והבנאלית לכך היא אדם שלוקח מגאפון וצועק דרכו צעקה סתמית, שמונעת מן האחר לומר את דברו. בכך יש כדי "מימוש יתר" של זכויות, שמעלה את השאלה לאיזה מבין הביטויים יעניק חופש הביטוי את ההגנה. דומה הדבר לבעל קניין שמשתלט על אדמות כל הארץ, עד שזכות הקניין נשללת מכל יתר האזרחים. מובן שתומכיה הנלהבים של זכות הקניין יתנגדו לזכויות היתר שנטל לעצמו אותו משתלט, ואשר בכך חיסל כל אפשרות של האחר ליהנות מזכות קניין משלו.

לענייננו, הקונספציה שאותה ביקשו הגורמים המסיתים לייצר על-מנת למנוע את מימוש חופש הביטוי של הצועדים נבנתה על מימוש יתר של חופש הביטוי מצדם. כאן שלילת חופש הביטוי אינה תוצאה ישירה כמו במקרה הבנאלי והפשוט, אלא עוברת תיווך שהוא עצמו נאסר במפורש בסעיף 142ד2 שלעיל. כאשר מתעלמים מהאיסור הנ"ל, כפי שעשתה הוועדה, התוצאה היא שלילת חופש הביטוי של אלה שביקשו בראשיתו של יום לממשו.

במה דברים אמורים? סעיף 144ד2 לחוק העונשין מציב דרישה המצריכה קשר סיבתי ברמה גבוהה, של אפשרות ממשית לאלימות כתוצאה מן הביטוי המסית, כדי להפוך את עצם הביטוי המסית לעבירה בת-עונשין. על קיומה של הסכנה הממשית ניתן היה ללמוד באופן טריוויאלי מהתנהגות המשטרה נוכח הביטויים המסיתים, מאירועי עבר  וגם מחששם הממשי של לסביות והומואים רבים להגיע לירושלים בשל האיומים שהושמעו. לענייננו, אותם ביטויים, בעצם זאת שהם טומנים בחובם את אותה סכנה ממשית, מציבים למעשה מחסום על חופש הביטוי של הקהילה ההומו-לסבית. בשורה התחתונה, אותו סעיף בחוק העונשין שנחזה כביכול כבא להגביל את חופש הביטוי, מקים למעשה הגנה עליו: בכך שהוא מונע מן הצד המסית לעשות שימוש יתר בזכותו, הוא מאפשר הלכה למעשה את מימוש הזכות "הטובה" על-ידי הצד השני.

בשאלה על איזה מן הביטויים המשפט צריך להגן, יש לצפות שדווקא חסידיו הנלהבים של חופש הביטוי יימנעו מלהעניק הגנה לשימוש הציני של המסיתים בחופש הביטוי הנתון להם כביכול, שאחרת יתנו בידיו של כל פרט ופרט את היכולת לשלול את חופש הביטוי מן האחר. וכבר אמרו חכמים ממני שחופש הביטוי, עוד לפני שהוא החופש לומר את כל אשר אל לבך, הוא במרכזו האפשרות שניתנת לך לבטא את עצמך, ואפשרות זו נשללה הלכה למעשה על-ידי הקביעה שדברי הבלע האמורים חוסים בצלו של חופש זה. זאת, כאמור, גם אם מתעלמים מן האיזון החיצוני, הנדרש בין חופש הביטוי לבין זכויות וערכים אחרים.

הסכנה: ניצול ציני של כלים דמוקרטיים לחיסול הדמוקרטיה מבפנים

המקרה שהובא קשור לעניין רחב יותר. אך למען הסר ספק קל שבקלים, אקדים ואומר כי אין בכוונתי ליצור בדברים שלהלן איזושהי אנלוגיה עם השואה, אלא להתייחס — להבדיל אלפי הבדלות מכך — לאופן שבו השלתטה המפלגה הנאצית בזמנו על השלטון בגרמניה, כמה שנים לפני שהתחוללה שואת יהודי אירופה. כל זאת מבלי לקשור חלילה את האירוע הנורא ההוא עם איזשהו יהודי החי בישראל. כידוע, אותה השתלטות, שהביאה בסופו של דבר לחיסולה של הדמוקרטיה הגרמנית מבפנים מבחינה מהותית, ובהמשך גם ברמה הפורמאלית, הייתה מבוססת על ההליך הדמוקרטי  – והיא ניצלה למעשה את חולשתה של הפרוצדורה הדמוקרטית על-מנת להחדיר אליה, באמצעות כלים דמוקרטיים, ערכים שאינם מתיישבים כלל ועיקר עם טיבה.

מבלי להפריז בדבר, בל נתעלם מן הדמיון, שיש בשימוש הציני אשר עשו אותם גורמי דת קיצוניים בכלים דמוקרטיים על-מנת למנוע את מימוש הזכות הדמוקרטית של חופש הביטוי מן הקהילה ההומו-לסבית, עם אותה דוגמה אומללה. לצד מסע האלימות וההפחדה, שבעטיו עוד הייתה לאותם מסיתים החוצפה להשתמש בכלי הדמוקרטי של פנייה לערכאות ולתבוע את ביטול המצעד מחשש לפגיעות בנפש, הצעידו אותם גורמים גם את מצעד הבהמות, אשר נועד לזרוע בציבור את הזילות של הומואים ולסביות כבני-אדם, שדמם כביכול מותר ומשקלם בחברה פחות. היה זה אך אחד מיני תכסיסים רבים שבעזרתם מנסים גורמים בחברה החרדית מזה שנים "לקצץ" באנושוּתם של הומואים ולסביות, כאמצעי לקיצוץ במשקל המוענק לאינטרסים שלהם ולזילות מעמדם בציבור החרדי בפרט ובחברה בכלל.

למי שסבור שהחברה החילונית שלנו מפוכחת דיה מכדי שמהלך מטופש כזה ישא פרי, מוטב שיתחיל להסתגל לעובדה כי טעות בידו. לא צריך אוזניים חדות במיוחד בכדי להבחין בכך שמה שהחברה שלנו מתירה לומר על הומואים ולסביות, היא לא הייתה מאפשרת לומר על שום קבוצה אחרת באוכלוסייה – לרבות ערבים, נשים, אתיופים ושאר יצורים מוזרים. בעצמי ניסיתי לאתגר את מנגנון התגובות של ynet ושל "הארץ" על-ידי העתקת טוקבקים שנכתבו באותם אתרים בגנותם של הומואים ולסביות, תוך החלפת המילה "הומואים" במילה "חרדים", והאמינו לי שלא הופתעתי מכך שהמערכת של שני האתרים סתמה את הגולל על כל ניסיון שלי, בה בשעה שהיא נתנה במה מפוקפקת לאותם ביטויים ממש, כשאלה כוונו כלפי הומואים ולסביות.

אינני חושד במישהו ב-ynet או ב"הארץ" שהוא מחזיק בדעות הומופוביות במודע. לא מן הנמנע שבין מסנני התגובות ישבו הומואים ולסביות בעצמם, ואפילו אני נתקפתי לא אחת צמרמורת עצמית למקרא כתביי. אך כמו ועדת הלהט"ב בלשכת עורכי-הדין, שיכולה להיות מומשלת ל"תמונת ראי מרזה" של החברה בכללותה, החברה האזרחית-הדמוקרטית שלנו מולכת שולל מזה שנים על-ידי קבוצות דתיות קיצונית, לעתים מבלי משים ובתת-המודע, ולמרבה הצער גם במידת הצלחה לא מבוטלת מבחינתם של האחרונים.

ייתכן כי קוצר הזמן של הוועדה לצורך דיון זה היה לה לרועץ. ובכל זאת, העמדה הייתה ברורה, שלא לומר טריוויאלית, כאילו הנושא כלל אינו מצריך בירור מעמיק. אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר.

רועי דלח

נכתב ביום יום שישי, 19 בינואר 2007, בשעה 7:59, תחת הנושאים חוק ומשפט. באפשרותך לעקוב אחר תגובות לרשימה זו באמצעות RSS 2.0 וכן להשאיר תגובה או טראקבק ישירות מן האתר שלך.