כשהשחיתות נגעה בכול
ישנם רגעים בחייה של אומה שבהם היא צריכה לצאת לרחובות. רגעים שעליה לצעוק, להפגין, להתעמת; לזעוק בתקווה שאולי מישהו ישמע, שאולי מישהו יושיע. ויש רגעים, כמו סוף-השבוע הזה, שכל מה שהם משאירים לך זה לשתוק. פשוט לשתוק ולא לומר דבר. כי למי תזעק? לשר האוצר, שידיח את אנשי רשות המסים? או לראש-הממשלה, שידיח את שר האוצר? האם תזעק לנשיא, שבתוקף סמכותו יפזר את הכנסת? או למאה ועשרים חברי כנסת, שידיחו את הנשיא? ועוד לא שכחנו את הפניות לשר הביטחון, שידיח את הרמטכ"ל; ולראש-הממשלה, שידיח את שר-הביטחון. ואחרי שעמלת וסילקת את כולם, מי יישאר בזירה כדי להדיח את ראש-הממשלה?
בתקופה שעוד הייתי מעביר את הזמן מול משחקי מחשב, היה משחק אחד, SimCity שמו, שבו היית בונה ערים. בונה בתים ורחובות וגשרים, בונה תחנות כוח וכבישים ומסילות, בונה פארקים ומלונות ואתרי תרבות. בונה ובנה ובונה, וכשהיה נדמה שהכול מתחיל להשתבש, היה כפתור אחד, שהיית לוחץ עליו ומתחיל הכול מחדש. והנה בא סוף-השבוע הזה, וכל מה שבא לך לעשות הוא להתחיל מחדש. לסלק את הממשלה ואת הנשיא ומאה ועשרים חברי-כנסת. להדיח את הפקידים ואת העוזרים ואת הדוברים והמזכירים ושאר המינויים הפוליטיים. לבטל את המוסדות המלוכלכים, לפרק את המפלגות. ללחוץ על הכפתור הזה שיסגור את הכול – ולהתחיל לבנות מדינה.
ובנקודת הזמן הזו הצרה היא גדולה כל-כך, שגם אין לך מי שילחץ על הכפתור.
השחיתות ברשות הפלסטינית הביאה את הפלסטינים לבחור בחמאס. קשה לחזות מה היא עוד עלולה לעולל לנו. אולי גאידמק, אולי גרוע מזה. אומרים שבעוד שנה-שנתיים הכפתור יהיה בידי אחמדינג'אד. מרוב באגים, לך תדע אם הכפתור עוד יהיה רלוונטי. לא מן הנמנע שבתהליך הריקבון העצמי הזה כבר עברנו את נקודת האל-חזור.
באופן חריג, הפוסט הזה סגור לתגובות ולפינגים; במקום שבו השחיתות כבר נגעה בכולם, מילים כבר לא תסייענה.
רועי דלח