לקראת תחילתה של שנה אזרחית חדשה, מצאתי טעם להרהר ברציותן של כמה הנחות שאימצנו לעצמנו במרוצת השנים. אז איך זה ששוב ממשלת שמאל, שהוקמה במטרה לבסס שלום כולל במזרח-התיכון, הביאה עלינו מלחמה? מדוע כל אותן מדינות ערביות שעברו תהליך של דמוקרטיזציה איבדו כמעט כליל את היכולת לשלוט? והאם דווקא מירוץ הגרעין באזורנו הוא הקטליזטור האמיתי שיוביל לשלום וליציבות? האם מה שנראה לנו תמיד כרצוי הוא בהכרח רצוי, או שאולי הגיעה השעה "להחליף דיסקט" ולהביט אל העולם מזווית שונה, הפוכה לגמרי? האמת, אינני בטוח. אלא שהודאתי זו משקפת רק את חצי האמת; חציה השני, שבלעדיו לא הייתי מפרסם את הרשימה, הוא שבסבירות לא-נמוכה אנו מולכים שולל אחר כמה מוסכמות, שבמקרה הטוב נס ליחן, ובמקרה הרע כל לידתן הוא בשוגג. קראו ושפטו.

דמוקרטיה לכול?

בנאום שנשא בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקאי ב-10 ביולי 1996, זמן קצר לאחר שנבחר לראשות-הממשלה, הוא העלה את הצורך בהפיכת המשטרים הדיקטטורים שלצדנו לדמוקרטיות נאורות, כתנאי להשגת שלום בר-קימא בין ישראל למדינות ערב. נאומו שיקף אכסיומה מערבית ישנה, שלידתה במלחמת העולם השנייה, ולפיה מהווה הדמוקרטיה תנאי לקיום הסכמים בין מדינות וליחסי שלום ושכנות טובה. שכנותינו שוב חשו מאוימות אל מול התנשאותה של המדינה היהודית הקטנה: "אנחנו דמוקרטיות", נזדעקו אסד, חוסיין, מבארכ ויתר "אבירי זכויות האדם" מסביבנו. הבהרה זו לא שכנעה את האמריקאים, ששמעו מנתניהו במידה רבה את מה שמאז מלחמות קוריאה ווייטנאם הם חוששים לומר בגלוי. עשר שנים אחרי, היוזמה הישראלית-אמריקאית כבר קורמת עור וגידים — בלבנון, בעיראק וברשות הפלסטינית.

במבחן המעשה, כל שלוש הישויות הדמוקרטיות הערביות עומדות על-סף מלחמת אזרחים. המיליציות החמושות עושות בהן ככל העולה על רוחן, גורמים איסלאמיים פונדמנטליסטיים שולחים ידיהם אל מעוזי השלטון בניסיון לנצל את אותן פרצות שבדמוקרטיה על-מנת לבצע הפיכות, ורציחות פוליטיות הפכו בהן עניין שבשגרה. דווקא הדיקטטורות המסורתיות מגלות יציבות גם לאור תהליכים של חילופי דורות בתוכן, שבכל המקרים עברו בצורה שקטה ומסודרת. החששות מפני הפיכה בירדן, סוריה וערב הסעודית בעקבות פטירת המנהיגים הוותיקים התבדו. מצרים, סוריה וירדן משמרות מצב של אי-לוחמה מול ישראל במשך עשרות שנים. דווקא מול לבנון והרשות הפלסטינית נקלענו בשנה החולפת למלחמה, חרף סיום הכיבוש על אדמת לבנון ועל חלק מן השטחים הפלסטינים. מזה שנים מספר סעודיה, סוריה ודיקטטורות ערביות אחרות מאיצות בישראל לשבת עמן לשולחן המשא-ומתן ביוזמות כאלו ואחרות. לעומתן, השליטים המתונים בדמוקרטיות הערביות החדשות, אף אם מאוד חפצו ביקרנו, חוששים כי מהלך לשלום יחליש אותם במערכה הפנימית, שמאיימת עליהם מבפנים.

האם מדובר רק בחבלי לידה, או שאותו סוג משטר שנוצר ופרח במערב פשוט אינו יכול להיות מולבש כמות שהוא על מדינות ערביות-מוסלמיות? סיבות לתהייה ראשונה זו ניתן למצוא, אולי, במנטאליות הערבית, בתרבות, בחינוך וכן בעובדה שחלק נכבד מן האזרחים באותן מדינות הם מוסלמים אדוקים, אשר בהיעדר שלטון מרכזי חזק נשמעים לכוהני דת קיצוניים. מכל מקום, ומבלי להכריע בשאלה אם מדובר בעניין של זמן או בקושי מבני, מתעורר ספק משמעותי אם החברות הערביות שמסביבנו בנויות לאמץ אל חיקן את הדמוקרטיה המערבית, ואותו סוג של ספק יכול להיות מוטל גם בנהירה המערבית אחר כינון משטרים דמוקרטיים באותן מדינות. ספק עד כמה הדבר עושה חסד עם אותן מדינות, ספק אם עד כמה הוא מיטיב עם אומות העולם, ספק אם הוא טוב לארצות-הברית, ספק אם הוא טוב לנו.

מלחמה בדרכי שלום

מטבעה של הדמוקרטיה הוא שאזרחי המדינה בוחרים במפלגה אשר מבקשת לקדם תהליכים שבהם הם תומכים. בדמוקרטיה שלנו, אלה המבקשים שלום נותנים את קולותיהם למפלגות השמאל, בעוד שהמבקשים לשמור בידינו את השטחים הכבושים — אם מתוך מניע אידיאולוגי ואם מתוך מניע ביטחוני — תומכים במפלגות הימין, גם אם הדבר עלול, בסבירות מסוימת, לסבך אותנו במלחמה. אלא שאמפירית ניתן להראות כי דווקא אותן ממשלות ימין בודדות שקמו בישראל קידמו תהליכים של שלום והחזרת שטחים (למעשה, כל ראשי הממשלות של הימין, למעט יצחק שמיר, פינו שטחים, וכולם ניהלו משאים-ומתנים גלויים לשלום מול מדינות ערביות), בעוד שממשלות שמאליות הן אלו שנקלעו במרבית המקרים למלחמות (ולמעשה היו אחראיות לכל מלחמות ישראל, למעט מלחמת לבנון הראשונה; דווקא שמיר נמנע ממלחמה ישירה מול עיראק ב-1991). האם מדובר בצירוף מקרים סתמי, או שמאחורי הנתונים ההיסטוריים עומדים משתנים בעלי משמעות? סביר להניח כי תהליכים מסוימים — פנימיים וחיצוניים — מכשירים את הקרקע למדיניות של השלמה ופיוס דווקא כאשר בראש המדינה ניצב איש ימין.

ראשית, ממשלות הימין נתקלות לרוב באופוזיציה שמאלית, אשר פורשת לפתחן רשת ביטחון למהלכי שלום, אך עלולה להביא להפלתן במקרה של הסתכנות במלחמה או דריכה במקום; שנית, וקשור לכך, מהלכים מדיניים שמובילות ממשלות ימין זוכים לתמיכה ציבורית רחבה, בעוד שראשי-ממשלות מהשמאל שניהלו משאים-ומתנים לשלום לא הצליחו לגרוף את הלגיטימציה הציבורית המיוחלת (וגם השניים היחידים שנסוגו בפועל משטחים היו רמטכ"לים עטורי גבורה לשעבר — רבין וברק); שלישית — וכאן נכנסת תובנה ראשונה שמקורה בתורת המשחקים — מדינות יטו יותר לרצות בשלום כאשר במדינה היריבה עומד איש ימין, שנתפס כאִיוּם ושעשוי לפתוח נגדן במלחמה (הדבר נכון לא רק כלפי ישראל, אלא גם בכיוון ההפוך, ולראיה, האמביציה שהייתה לישראל להגיע לשלום עם סוריה בחייו של הנשיא חאפז אלאסד נהפכה כאשר בראש הרפובליקה הסורית עומד נשיא שנחשב למוחלש); רביעית, בעוד שממשלות ימניות יוצרות הרתעה כלפי הצד השני מעצם היותן כאלה, ממשלות שמאליות נאלצות לקנות את יכולת ההרתעה שלהן בכוח ובדם (והדוגמה האחרונה היא האיום של שר הביטחון כי "נסראללה לא ישכח את השם הזה, עמיר פרץ"); חמישית, ארגוני טרור איסלאמיים (ובתוכם המשטר האיראני) נהנים מכהונתן של ממשלות ימין בישראל, ולכן פועלים ביתר שאת על-מנת לסכל את כהונתן של ממשלות שמאל, אשר עשויות להוביל מהלכי שלום שעומדים בניגוד לאינטרסים שלהם.

האם כל זה יכול לשכנע אותנו להצביע דווקא למפלגה היריבה בעת הבחירות לכנסת? ספק גדול, ולו בשל קשיים פסיכולוגיים טהורים. אבל האם עלינו לייסר את עצמנו על אובדן השלטון לגוש היריב? אל נתפלא אם במרבית המקרים דווקא אותן ממשלות תקדמנה את האינטרסים שלנו בתחום המדיני לא פחות טוב מן הממשלה שבה חפצה נפשנו.

מירוץ הגרעין כמנוף להשגת יציבות אזורית

המדיניות הישראלית בנושא הגרעין מושתת על אכסיומה נוספת, שלפיה התחמשותן של מדינות מוסלמיות בנשק גרעיני תאיים על יציבות האזור, ותעמיד בסכנה ממשית את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית. דא עקא, נוסף על השאיפה הפומבית האיראנית לסגל לעצמה יכולות גרעיניות, הודיעו לאחרונה גם מצרים וסעודיה על כוונתן להצטייד ביכולת גרעינית "לצורכי שלום". האומנם יש ברדיפתן של מדינות מוסלמיות אחר נשק יום הדין כדי לקרב את סופנו? שאלה נפרדת היא האם מדינת ישראל מוכנה לקחת על עצמה את הסיכון הזה, ובכל הנוגע לאיראן הבעתי כאן לאחרונה את עמדתי בלשון שאינה משתמעת לשני פנים. השאלה שארצה לדון בה כעת היא כיצד הדברים יתפתחו אם וכאשר תאבד ישראל את המונופול הגרעיני שלה במזרח-התיכון.

ואומנם, בסבירות מסוימת, לא מן הנמנע שדווקא הנשק הגרעיני, כפי שהוכח כבר במקומות אחרים בעולם, יוביל גם את המזרח התיכון אל מצב של יציבות אזורית ("שיווי משקל", וכאן אני נזקק בשנית למונחים מתורת המשחקים), שבה לא יהיה משתלם לאף מדינה לפתוח במלחמה מול מדינה אחרת. יכולת גרעינית יהודית-ישראלית, שבצדה יכולת גרעינית שיעית-איראנית ואולי גם יכולת גרעינית סונית-סעודית או מצרית, אמורות ליטול את התמריץ שאולי קיים היום לאיזושהי מדינה באזור לתקוף את יריבתה. כל זה עשוי להיות נכון בתיאוריה, וגם אז הדבר תלוי במידה רבה במדיניות הישראלית. לראיה, נשק גרעיני בידי ישראל לא מרתיע את ארגוני הטרור האיסלאמיים, וזאת כי הם יודעים על-סמך ניסיון העבר וניתוח מפוכח של המציאות כי ישראל לא תעשה שימוש בנשק כזה על עניינים של מה בכך. הוא עשוי להרתיע במערכת היחסים שבין מדינות, שאז העניינים עלולים להתדרדר ככדור שלג, ואם אחת המדינות תעריך שהיא עומדת בפני סכנה מוחשית היא תיטה להשתמש בנשק כזה מתוך תקווה לשפר את מצבה. מכל מקום, הימצאותו של נשק גרעיני בידי מדינה יריבה אמורה לדחוק את הנקודה הקריטית שבה תבחר אותה מדינה לממש את יכולותיה הגרעיניות אל נקודת קצה.

אם כך, האם האינטרס של תומכי השלום בישראל הוא שמעגל הגרעין יורחב על עבר מדינות נוספות במזרח-התיכון? כאן לטעמי התשובה היא ברורה: לא, ולו בשל אלמנט הסיכון שהזכרתי. האם זוהי גם ההעדפה של יתר מדינות העולם? בכך אני חושב שצריך להטיל ספק רב, ולו בשל האינטרס שרמזתי אליו בכותרת של סעיף זה, גם אם באופן פומבי נשמעים פה ושם הצהרות אחרות.

רועי דלח

נכתב ביום יום שבת, 30 בדצמבר 2006, בשעה 8:13, תחת הנושאים מדיני-ביטחוני, פוליטיקה וממשל. באפשרותך לעקוב אחר תגובות לרשימה זו באמצעות RSS 2.0 וכן להשאיר תגובה או טראקבק ישירות מן האתר שלך.