המבחן של פרץ, העתיד שלנו
שלמה אבינרי מפרסם היום מאמר ביקורת קצר במדור "דעות אחרונות", על דרך התנהלותו של עמיר פרץ לקראת הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה. המאמר של אבינרי עוסק בעיקר בטוהר המידות, אבל אם קוראים את הדברים בצמוד לביקורת של העיתונאי נחום ברנע מסוף-השבוע, מקבלים תמונה מטרידה למדי. ברנע כמעט נבוך לנוכח תפקודו הרעוע של שר הביטחון, ורומז שפרץ הפך בתקופה האחרונה להיות במידה רבה הצל של עצמו: ראשו אינו עוד בענייני ביטחון המדינה, והוא שקוע עמוקות בתוך אותם פריימריז שאמורים להיערך בעבודה ב-28 במאי, באותם ארבעה אחוזים שמנבאים לו כיום הסקרים.
פרץ, מצדו, מתרברב בכך שגם בבחירות הפנימיות הקודמות הוא התחיל נמוך מאוד בסקרים, בעוד שהתוצאה הסופית ידועה לכולם. זה נכון, אבל תזכירו לי מי היה המועמד שאותו פרץ ניצח? זה לא היה במקרה ההוא שהפסיד אפילו למשה קצב במאבק על הנשיאות? בואו לא נהיה קטנוניים. נזכיר גם שפרץ נתפס אז כמועמד מבטיח, כנציגו של הדור החדש, כאדם שיוכל להביא לרענון ולשינוי תפיסה במפלגת העבודה. רבים מאלה שהיום מתמודדים מולו, העניקו לו אז את תמיכתם. היום הם בזים לו. הוא נתפס כשר ביטחון כושל, שהביא את מפלגת העבודה אל פי תהום, ושמתמודד מול לפחות שתיים מן התקוות הגדולות של המפלגה לעתיד. צחוק הגורל הוא שלא רק עמי אילון ואופיר פינס מביסים אותו בסקרים, אפילו אהוד ברק לוקח אותו בזחילה, ועוד לפני שהתחיל בקמפיין. כל אחד משלושת האחרונים, על-פי הסקרים, גם מציב את מפלגת העבודה עם מספר מנדטים גדול לאין ערוך בבחירות הבאות. פרץ לוקח אותה פחות או יותר למקום שנמצא בו הליכוד כיום. ארבעת אחוזי התמיכה שלהם הוא זוכה כרגע ממתפקדי העבודה הם בערך מה שנותר מאותם אנשים שנתנו בו את אמונם לפני קצת יותר משנה.
ופרץ, כמו פרץ, מסתכל על התמונה ומתעקש לראות את מה שאין בה. כמו שאמר לי פעם מפקד לא ממש מוצלח בצבא: "כשאני רואה קיר, אני נכנס בו". כך פרץ. הוא לא יעזוב את משרד הביטחון, כי הוא בטוח שאחרי שילמד את העבודה שהאחרים כבר יודעים, יהיה לו הרבה מה לתרום; והוא לא יוותר על התמודדות על ראשות מפלגת העבודה, גם כשברור לכל ילד שזהו צעד של אבדון - ובסופו יישאר פרץ כשהוא עם שפמו בלבד, קירח מכאן ומכאן. ואולי דווקא זו העת להביט אל העולם בעיניים פקוחות, ולקבל החלטה שתהיה גם נבונה ואחראית. פרץ יכול להיכנס סוף-סוף למשא-ומתן לפשרה מול האגו שלו, לוותר על אחת המערכות, ולמקד את שארית כוחותיו בזו הנותרת. הוא יכול - כפי שהוצע לו - לעזוב את משרד הביטחון, לקחת תיק חברתי בכיר, ולמקד את עצמו מעתה והלאה בפריימריז; אך הוא גם יכול להצהיר שהוא משקיע מכאן ואילך את כל זמנו למען ביטחון ישראל, ועל-ידי פרישה מהמרוץ לראשות המפלגה להיחלץ מתבוסה במערכה חסרת-סיכוי. כשהוא מתעקש לאחוז את החבל בשני קצותיו, הוא מוביל לא רק את עצמו אל פי פחת, אלא גם מועל באחריות שנטל על עצמו כשר ביטחון. בסיטואציה הזאת גם למי שמאוד נחוש ללמוד את התפקיד המורכב של שר ביטחון לא יכול להיות ראש ללימודים.
עמיר פרץ טעה ובגדול כאשר בחר לעצמו את תפקיד שר הביטחון, ובכך הפך, בין היתר, את המערכה על ראשות מפלגת העבודה להתמודדות על תפקיד שהוא נחשב בו לאנדרדוג. הוא עשה בכך שירות מצוין לעמי אילון ולאהוד ברק, ואילו את עצמו הפך במו ידיו לבדיחה הכי עצובה בפוליטקה שלנו. עכשיו כושר קבלת ההחלטות שלו עומד למבחן מחודש, קריטי לא פחות עבור ביטחון ישראל. המדינה הקטנה והמאוימת שלנו לא יכולה להרשות לעצמה לעבור את המחצית הראשונה של 2007 בלי שר ביטחון במשרה מלאה, ועמיר פרץ בסיטואציה שנכפתה עליו לא יכול להיות שר ביטחון כזה. עכשיו זה הזמן שלו לגלות אחריות לאומית, לפרוש מהמירוץ לראשות מפלגת העבודה, ולא להישאר בעמדה שממנה הוא לא מסוגל למלא נאמנה את תפקידו בתקופה שעל-פי כל התחזיות תהיה כל-כך גורלית לביטחוננו.
אני מקווה שהוא שומע סוף-סוף את הקולות שבחרו בו, עמיר פרץ. כי הגיע הזמן.
רועי דלח
כתבתי במקביל אליך 'כתב הגנה' על עמיר פרץ, שניתן למצוא אותו כאן:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=869377
אבל רק כדי להזכיר, פרץ ניצח בפריימריז לא רק את פרס, אלא גם את פואד, וילנאי וברק. בתחילת המרוץ כולם מוקמו גבוה יותר בסקרים.
מקבל את התיקון. כנראה שזכרתי לו - אולי בחוסר הגינות מסוימת כלפיו - רק את הסיבוב השני, שם מי שעמד מולו היה כמדומני אותו מפסידן נצחי. בכל אופן, עדיין הפופולאריות של אילון ופינס זה לא פואד ווילנאי (עובדה גם שהם לא מעלים על דעתם להתמודד היום) וזה גם לא גורע מיתר מהטענות שהעליתי.
על הטענות ב"כתב ההגנה" שלך הגבתי במקום המתאים לכך, וכאן אני מוצא לנכון להבהיר שהצעד שהצעתי יהיה לדעתי גם צעד נבון מבחינתו של דודך עמיר פרץ, ובעוד שכרגע כל החלטה ביטחונית או פוליטית שלו תתפרש כהחלטה שנועדה לסייע לו בפריימריז, פרישה ממירוץ שהוא בין כה וכה לא ינצח בו לפחות תציג אותו בציבור כמנהיג אחראי - תכונה שהוא במידה רבה איבד לאחרונה, ותאפשר למפלגת העבודה ולמדינה אורך נשימה שמאוד חסר להן. כמנהיג צעיר יחסית זה גם יוכל לסייע לו במאבקים בעתיד.
היה רק סיבוב אחד.
ברק פרש, לאחר שהתרסק במהלך המירוץ והגיע מעמדה של מתמודד רציני לשיעור של פחות מ-5% תמיכה בסקרים.
וילנאי פרש כמה ימים לפני סוף המרוץ, כשראה שאין לו סיכוי, וחבר לפרס.
פואד התמודד, וזכה לכ-10% תמיכה (אם אני זוכר נכון).
ולגבי הצעתך - אני לא מסכים. זו לא הפעם הראשונה ולא השנייה ששר מכהן, ואפילו ראש ממשלה, מתמודד בפריימריז, ובכל המקרים השרים ניהלו קמפיין. העובדה שכמה פרשנים פוליטיים אוהבים להיכנס בעמיר, ויציגו כל צעד שלו כחלק מהקמפיין, לא צריכה לדעתי להשפיע על התנהלותו.
ושוב אנחנו חוזרים לשיח שאני מסרב להיכנס אליו - שיח הספינולוגיה. שים לב שגם אתה נופל במלכודת של לספר כמה חושבים דברים רעים על תפקודו, ולא מותח ביקורת על תפקודו. להבנתי, פוליטיקאי הגון הוא פוליטיקאי שפועל לפי מה שהוא חושב שטוב למדינה, ולא לפי מה שחושב הציבור ברגע נתון לפי הפרשנות של פרשן זה או אחר.
אז כן זכרתי נכון, והוא לא באמת "ניצח" את וילנאי וברק בפריימריז. אני לא מדבר על ניהול קמפיין, אלא על הצורך שלו להרים את עצמו מעפר, וכמות המשאבים שתידרש לכך מבחינתו תהיה בהתאם. כשזה מצטרף לזמן שהוא צריך להשקיע כשר ביטחון מתלמד, שהגיע לתפקיד ללא כל רקע או ניסיון ביטחוני - ועל זה תיאלץ להסכים איתי - זה הופך בלתי-אפשרי לקיים במקביל את שתי המערכות. במקרה הפחות רע ההתמודדות תפגע ביכולת שלו לתפקד כשר ביטחון; במקרה האיום ונורא היא גם תשפיע על החלטותיו.
לגבי מה שאתה קורא "שיח הספינולוגיה", מטבע הדברים אני לא בעמדה שאני יכול לבקר מקרוב את תפקודו, ולו משום שאיני נמצא בישיבות הביטחוניות, וגם הרקע הביטחוני שלי הוא לא רב משלו. הביקורת שלי יוצאת מנקודת הנחה שהדברים שתיאר נחום ברנע מבוססים דיים, שחלק נכבד מהביקורת שנשמעת כמעט מפי כל מי שנמצא בעמדה של ידיעה היא במקומה, וגם על מה שאני שומע ורואה - וכשאני רואה את שר הביטחון שלי מגמגם לי בטלוויזיה בזמן שהמדינה שלי יוצאת למלחמה (ולא פעם אחת), כשהוא אמור להרגיע אותי ולגרום לי להרגיש שניהול המערכה נמצא בידיים טובות, אני לא רגוע. כשהוא מדבר על מצב מסוים שצה"ל נמצא בו, ובפועל מתקיים מצב אחר, אני בתחושה של אובדן שליטה. כשאני רואה את תוצאות המלחמה ושומע את הביקורת, כשאני מבין שלא היה בנמצא מישהו בעמדה כזאת שיוכל לכפות על הרמטכ"ל ליישם את התוכניות שצה"ל עמל עליהם בדיוק לסיטואציה הזאת, אני רותח. וכשאני רואה לנגד עיניי אם אילו איומים נידרש להתמודד בחצי השנה הקרובה, אני רוצה שכל האנרגיה של שר הביטחון שלי תתרכז באיומים האלה, על אחת כמה וכמה אם המאבק הפוליטי שהוא נכנס אליו הוא חסר סיכוי. אמרת בעצמך שברק פרש כשראה שאין לו סיכוי, וככה אני מצפה שהוא יעשה, במיוחד כשיש לו מספיק עניינים חשובים על הראש.
ונדב, הדברים שלי ושל אחרים הם לא תוצאה של הקביעה שלך ש"פרשנים אוהבים להיכנס בעמיר", אלא תובנה שאנשים שהאמינו לו ותמכו בו חשים למן היום שהוא לקח לעצמו את התפקיד הזה - תחושה שרימה אותם - שהציג להם נבחרת מנצחת ולבסוף כל המינויים שלו כולל של עצמו היו אחרים - ונבעו משיקולים פוליטיים בלבד. כשהוא מביא אנשים ומציג אותם כהנהגה החדשה של המפלגה, מקבל ממני את ברכת הדרך, אבל בסוף ממנה את פואד ואת שמחון ומשאיר את כל הנבחרת החדשה שהביא בחוץ - כנראה שהוא לא באמת עושה את מה שהוא חשב שטוב למדינה, אלא את מה שהוא חשב שטוב כנראה לעצמו - והוא טעה.
העניין עם שיח הספינולוגיה הוא בדיוק כזה - יש המון הערות על כמה ש'רואים שהוא לא מתאים' או 'חוסר האמון בו לא יאפשר לו לבצע את תפקידו'. אם לפרשנים פוליטיים או צבאיים יש הערות קונקרטיות לגבי הדרך שבה שר ממלא את תפקידו, חשוב שישמיעו אותן. אם הם לא משמיעים כאלה, אין לי אלא להניח שאין להם כאלה.הדברים שתיאר נחום ברנע הם בדיוק לא רלוומטיים - גם אם נניח שהם נכונים, ועמיר מתנהל בישיבות בטחוניות כאילו הן לא מעניינות אותו, הם לא ענייניים לחלוטין. לא אכפת לי אם שר התשתיות (כדי להחליף נושא) מאזין בארשת מרוכזת כשהוא שומע דיווח של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, או האם הוא בוהה בתקרה. מעניין אותי אילו החלטות הוא קיבל בעקבות הדיווח הזה, והאם ההחלטות האלו היו סבירות - וזה בדיוק סוג הדיווחים שלא היו בכתבה של ברנע, או בכל כתבה אחרת שנגעה לתפקודו כשר בטחון.
ולגבי הפסקה האחרונה שלך - אני לא מנסה לטעון שכל תחושת האכזבה היא תוצר של ספינולוגיה. אין לי ספק שקיימת תחושת אכזבה מהתפקוד של מפלגת העבודה לאחר הבחירות האחרונות - ולו בגלל שאני חש אותה בעצמי במלוא עוצמתה. הטענה שלי היא שלא ניתן לתלות בעמיר את העובדה שהאג'נדה לא יצאה לפועל, אלא בגורמים אחרים במפלגה, ולכן התגובה (של מי שבחר להמשיך לפעול בתוך המפלגה) לא צריכה להיות הצבעה למועמד אחר אלא להיפך - המשך תמיכה בעמיר וחיזוק כוחות ס"ד במפלגה בדרכים אחרות.
לזכותו של נחום ברנע יאמר שהוא דיבר על עניינים ספציפיים, למשל שהוא לא מתעניין כמו קודמיו בסקירות מודיעיניות. אם וככל שהדבר נכון, הוא מקומם, כי הדבר מהווה מצע הכרחי לקבלת החלטות נכונות. עמיר הוא לא היחיד שאחראי לכך שהאג'נדה שהבטיח לא יצאה אל הפועל, אבל הוא ראשון האחראים, גם אישית וגם מתוקף אחריותו כמי שעומד בראש הפירמידה. אם הוא לא רוצה לשאת באחריות, או מרגיש שאין לו את הכלים ליישם את האג'נדה, שיתכבד ויפנה את הכיסא למישהו אחר.
שים לב על מה מדבר ברנע - הוא לא מתעניין בסקירות מודיעיניות. זו בדיוק הדוגמא אליה התייחסתי קודם. השאלה היא לא רמת העניין שלו, השאלה היא האם הוא קורא סקירות אלו והאם הוא פועל לפיהן. ברנע לא טען שהוא לא עושה את שני אלה, ולכן לטעמי נופל לספינולוגיה.
ולגבי טיעון הפירמידה - אם אתה טוען שכל מפלגת העבודה רקובה, אז זה דיון אחר. אין טעם להדיין בכלל על מי יעמוד בראשה. אם אתה חושב שהאג'נדה הסוציאל דמוקרטית היא החשובה, ואם אתה מסכים שהאתר הטוב ביותר בישראל 2006 לקדם אותה זה בתוך מפלגת העבודה - אז השאלה היא איזה יו"ר יקדם אותה הטוב ביותר. אני לא רואה אופציות טובות יותר.
נדב יקירי, מפלגת העבודה תהיה מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ועמיר פרץ יהיה חלק מההנהגה שלה. זה תלוי רק בנו, ועם קצת עבודה ומאמץ של כולנו זה יקרה. לגבי מי האדם שיהיה ראוי להוביל אותה לבחירות הבאות, אני מבטיח שאגבש עמדה פומבית לפני הפריימריז. אני רק יכול לומר כרגע שהמועמד שלי לא יהיה עמיר פרץ, ומבלי לגרוע מהזכויות שלו במפלגה אני חושב שהוא יעשה בחוכמה אם יודיע כבר בזמן הקרוב שהוא לא מתמודד. הוא ימנע מעצמו את ההשפלה ומהמדינה שלנו את המצב הביזארי הזה שתואר במאמר - ולעומת כותבים אחרים שלגביהם אולי הייתי מסכים איתך, אני מאוד מעריך ומוקיר את העבודה העיתונאית של נחום ברנע.
מצטער להקשות עלייך, אבל אתה לא פועל בחלל ריק, ואין 'מועמד אידיאלי'.
אתה צריך לבחור אחד מהמתמודדים.
למי תצביע כדי שמפלגת העבודה תהיה יותר סוציאל דמוקרטית?
עמי איילון - שמצהיר שהמטרה הראשונה שלו בתחום החברתי-כלכלי היא צמצום ההוצאה הציבורית?
לאופיר פינס - שמודה שאין לו מושג מה זה בכלל סוציאל דמוקרטיה?
לאהוד ברק - שהצהיר לא מזמן שהוא בכלל קפיטליסט גאה?
לדני יתום, ששני הדברים שאחנו יודעים על תפיסתו החברתית-כלכלית היא שהוא א.שייך למחנה ברק וב. מעריך אנשים ששרקו להם כדורים ליד האוזניים?
גם אם אני מקבל את טענותייך לגבי עמיר, הוא המועמד הסוציאל הדמוקרטי היחיד.
רק אוסיף שכשכתבתי את הדברים שלעיל לא ראיתי עדיין את הקריאה הדומה של דני בלוך, עורך "דבר" לשעבר וחבר יחד איתנו בעבודה שחורה. הטיעונים שלו אומנם קצת שונים משלי, אבל המסקנות דומות:
http://www.notes.co.il/daniel/26796.asp
בכלל, כדאי לבקר גם בבלוג שלו.
הנסיגה החפוזה של עמיר פרץ מן המאבק על התקציבים החברתיים מוכיחה שאפילו אג'נדה חברתית כבר אין לו. אז מה נשאר? כלום.
חכו ,
תבחרו את "המשיח החדש"איילון. תוך חודשיים המפלגה עושה לו 'מצנע', ברנע עושה לו 'עמיר פרץ' ("מנהיגות מפוהקת ומנומנמת", "אישיות חיוורת", "אכזבה רבתי" ) וכו' ואז מה? למצנע הבא?