לבד מול איראן: רגע לפני שעת השין
בזמן שאנו עדיין עסוקים בענייני היום-יום, דומה כי שעת השין הולכת ומתקרבת. במוקדם או במאוחר - וככל שחולפים הימים נדמה שיותר מוקדם מאשר מאוחר - ישראל עשויה למצוא עצמה בפני הצורך להכריע: האם לתקוף במהלך צבאי עצמאי את מתקני הגרעין האיראניים - בניגוד לעמדה הפומבית של מדינות המערב - או להשלים עם הפיכתה של איראן למעצמה גרעינית, שמהווה איום הרסני על עצם קיומנו כאן. ארצות-הברית - החל בהסתבכות בעיראק, דרך ההתבטאויות של שר ההגנה החדש, רוברט גייטס, וכלה בדו"ח ועדת בייקר-המילטון למזרח-התיכון - רומזת כבר כעת שלא יהיה לה עניין להיכנס להרפתקה נוספת באזורנו. מדינות אירופה מאז ומתמיד התנגדו למהלך כזה, והאירועים האחרונים מעידים על כך שלא שינו את עמדתן. אפילו מזכ"ל האו"ם החדש הבהיר כי אינו מתכוון לשנות מעמדת קודמו בתפקיד. כל זה מותיר את ישראל - עכשיו יותר מאי-פעם בעבר - מול הצורך לקחת את גורלה בידיה.
השאלה המקדמית והבלתי-נמנעת לכל הדיון הזה היא האם יש לישראל את היכולת המבצעית לעמוד במהלך כזה לבדה. דווקא בעניין הזה, הדיווחים האחרונים אינם מבשרי טובות. במלחמה האחרונה היו עדויות שחלק מכלי הנשק האלה נוסו על הבונקרים של חיזבאללה בלבנון, וכלל לא בטוח שהניסויים נחלו הצלחה. שר ההגנה היוצא, דונאלד ראמספלד, רמז לאחרונה כי לישראל אין יכולת מבצעית להשמיד בעצמה את מתקני הגרעין באיראן, אולם ספק מה היו יעדיה של ההצהרה הפומבית הזאת. מעבר לכך, כל המומחים שהתבטאו בנושא תמימי דעים כי הפצצת מתקני הגרעין באיראן היא משימה מורכבת למדי, בין היתר בשל הפיזור שלהם ברחבי המדינה. בניגוד לכור הגרעיני העיראקי, שהיכולת הטכנית להפציצו הייתה כמעט משחק ילדים עבור חיל-האוויר הישראלי, והשאלה היחידה ששיחקה תפקיד אז הייתה שאלת התעוזה, מתגבשת ההבנה כי לצורך שיתוק מתקני הגרעין האיראניים לא יהיה די בתקיפה אווירית מלמעלה.
כמובן שיכולת מבצעית הנה תנאי הכרחי, ולו כדי לאפשר לקברניטי המדינה - במקרה הצורך - לקבל החלטה לכאן או לכאן. אך מעבר להיותה תנאי מקדמי למהלך, ניתן להניח כי שאלת היכולת תהווה שיקול מכריע בתהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני. מאחר שאין באמתחתנו את המידע הרלוונטי, ומפאת רגישותו הרבה של הנושא, לא מן הנמנע כי בוקר בהיר אחר, מבלי שנקבל על כך שום התרעה מוקדמת, נגלה כי מישהו החליט עבורנו על יציאה למלחמה. אם כך יהיה, הרי שיהיה זה לא רק מבחן לכוחנו הצבאי, אלא גם רגע של מבחן לאומי. ובמבחן הלא-פשוט הזה נידרש לעמוד. גם אם הדברים יתרחשו מעלינו בהפתעה גמורה, גודל השעה מחייב אותנו - ימין ושמאל - להתייצב מאחורי החלטה כזאת, ולו מתוך הכרה בזכותנו לצאת למתקפת-מנע מול מי שמאיימים בריש גלי למחוק אותנו מעל פני האדמה.
האיראנים, מצדם, לא רק מאיימים, אלא בעיקר עושים - אחת בניסיון לערער את הלגיטימציה מאחורי קיומה של המדינה היהודית בארץ-ישראל, ושתיים בריכוז עיקר המערכה הלאומית במאמצים להשגת נשק יום הדין. בניגוד למה שנדמה, דווקא בעת האחרונה התחלפה הרטוריקה הלוחמנית האיראנית ברטוריקה של חוסר-לגיטימציה, של אי-צדק, של עוול. לא עוד איומים ישירים בהשמדתנו (מן הסוג "נשמיד את ישראל"), כי אם ניסיון לערער את היסודות שמאחורי קיומנו כאן. אפילו הכנס האחרון, שנועד כביכול להכחיש את שואת יהודי אירופה, היה רחוק מלהעמיד את השואה עצמה במרכזו, כפי שעמדה שם הטענה שמה שאירע לא הצדיק את ההחלטה המערבית להקים בית לאומי לעם היהודי, על-חשבון אומות האיסלאם המקופחות. כשלכך תצטרף גם יכולת גרעינית, מה שיפריד בין הלכה לבין מעשה יהיה רגע אחד של היעדר שפיות. ושפיות, למרבה הצער, אינה הצד החזק של ההנהגה האיראנית כיום. חרף השאיפה הבלתי-מתפשרת לשלום, ישנם רגעים בהיסטוריה שדווקא יציאה למלחמה יכולה למנוע אסון גדול מכך, ולא מן הנמנע שהרגע הזה מגיח לפתחנו יחד עם השנה החדשה.
להמהלך צבאי באיראן, גם אם נצא מתוך הנחה כי היכולת המבצעית קיימת, ואף אם יתבצע בהצלחה מלאה מבחינתנו, יש מחיר, והוא לא בהכרח פשוט מנקודת מבטה של ישראל. המחיר המיידי יהיה הגברת פעילות הטרור במזרח-התיכון, ועל ישראל להתכונן לכך שגם ארגון אלקאעדה לא יטמון ידו בצלחת, וידאג "להעניש" את ישראל על התנהגותה. המהלך אף עלול להיות מלווה בירי טילי שיהאב איראניים, ואולי גם טילי סקאד סוריים משופרים, אל מרכזי אוכלוסייה בישראל (אף כי ניתן להעריך שסוריה במצבה הנוכחי, ולמרות הברית עם איראן, לא תמהר להצטרף למערכה ביוזמתה). המחיר לטווח הארוך יהיה, כפי הנראה, הצורך של ישראל להתפרק אף היא מן הנשק הגרעיני שברשותה, כחלק ממהלך כלל-אזורי לפירוק המזרח-התיכון מנשק להשמדה המונית. אולם כל בר-דעת מבין שהמצב הזה טוב לאין ערוך ממצב שבו היכולת הגרעינית הישראלית - אם וככל שהיא קיימת - מנוטרלת על-ידי איום איראני אקטיבי וישיר על קיומה באותו נשק בדיוק.
וכפי שהתרחש לא אחת בהיסטוריה של העולם, לא מן הנמנע כי דווקא מתוך אותם תהליכים תיווצר הקרקע להשכנת שלום כולל במזרח התיכון, ולהפוך אותו מאזור שנשלט על-ידי הטירוף ופיתוח הנשק הלא-קונבנציונאלי, למקום ששם פעמיו אל עבר החיים והתקווה. מי ייתן ולאחר שנצליח במערכה הצבאית, שעושה רושם כי אין תחליף לה, לא נפספס פעם נוספת את ההזדמנות לשוב הביתה לשלום.
רועי דלח
אכן, במה שנוגע לאירן חייבים להבין שזאת לא שאלה של ימין ושמאל. הלוואי שהיה אפשר לפתור את כל הבעיות בעולם בהידברות, אבל גם כמי שמאמין שצריך לסגת מכל השטחים הכבושים ומזדהה עמוקות גם עם כל הדעות האחרות של השמאל, אני אומר שאסור לאפשר לאירן להשיג יכולת גרעינית וגם אני מודע לכך שיהיה לזה מחיר. מי שלא מבין את זה הוא לא שמאלני ואפילו לא שמאלני קיצוני אלא פשוט עיוור, שלא מסוגל להביט נכוחה אל המציאות בעיניים.
ממש מפחיד כל הענין הזה..
אתה חושב שאחרי כל מה שקרה בלבנון ממשלת אולמרט-פרץ תהיה מוכנה לצאת למהלך כה מרחיק לכת? אה נכון. שכחתי. ליברמן…
אני לעומתך בכל זאת מקווה שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילנו ולא מסכימה עם הטענה שארה"ב בהכרח הרימה ידיים
אגב, הנה מאמר יפה של יוסי גורביץ שמנסה להבין את שורשי ההתנהלות האיראנית בנושא השואה:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=244696&blogcode=5450930
ובהמשך לדברים של רחלי, ברור שעדיף שמי שתעשה עבורנו את העבודה תהיה ארה"ב, ואני לא בהכרח סותם את הגולל על האפשרות הזאת, אבל היא נראית לי היום רחוקה יותר מאשר לפני כמה חודשים, ועד מהרה מתברר כמה שארה"ב הימרה על הקלף הלא-נכון כאשר יצאה למלחמה בעיראק. סדאם חוסיין הוא אומנם בן-מוות, אבל אחרי מלחמת המפרץ הוא כבר לא היווה סכנה מוחשית לשלום העולם, וניתן לומר גם במבט לאחור שהמלחמה בעיראק - גם אם הייתה מוצדקת - הייתה מבוססת על ניתוח שגוי של המציאות ובעיקר על חוסר הבנה של סדר העדיפויות. מה שאני אומר זה שאם המאמצים הדיפלומטיים ייכשלו, ואם לא יימצא מי שיעשה עבורנו את העבודה - בהנחה שהיכולת המבצעית קיימת נצטרך לעשות את העבודה בעצמנו - ולא, יהיה מצבנו רע מאוד.
באמת שקראתי היטב כל מילה. אתה אומר שצריך לצאת למלחמה עם איראן, ומצד שני שבעקבות המלחמה נצטרך להתפרק גם אנחנו מהנשק הגרעיני שיש לנו (לפי מקורות זרים?). אם כך, ובהנחה שאתה צודק בכל מה שאתה אומר, אני שואל את השאלה הבלתי נמנעת: מה הטעם במלחמה? אם זה כל כך פשוט, בואו נגיד כבר מעכשיו שאנחנו מוכנים לפירוק המזרח התיכון מנזק גרעיני, אבל אנחנו הרי לא מוכנים לכך. אין לזה בכלל קשר לשמאל או ימין, אלא שמה שניתן להשיג בלי מלחמה, בואו נשיג אותו בדרך הזאת. זה בדיוק הלקח שלא למדנו מלבנון.
אריאל, תודה על דבריך. ראשית, ההערה שלך בהחלט במקומה. אבל היא מנסה להסתכל על המצב באופן מפוכח מלמעלה ולשאול מה הפתרון הראוי שיביא טוב לאזור. מהבחינה הזאת מדובר בניתוח נכון, אולם לצערי, וכפי שאני מבין את הדברים, ההיסטוריה לא מתרחשת באופן הזה. אם העולם היה מתנהג באופן הזה, מעולם לא היו פה מלחמות. אף מעבר לניתוח ההיסטורי המסורתי, מאוד רווח היום לנתח מצבים כאלה במסגרת הדיסציפלינה שקרויה "תורת המשחקים", שמאוד רלוונטית כאן. ישראל לא תכריז כעת שהיא מוכנה לנקות את המזרח-התיכון מנשק גרעיני, כי זה יהיה מבחינתה צעד של כניעה, בעיקר כשלא ידוע מה תהיה התגובה האיראנית לכך.
שנית, איראן, מתוך בחירה, נלחמת בישראל כבר שנים ארוכות בכל האמצעים העומדים לרשותה, והיא אף פעם לא התרשמה מנכונות ישראלית ללכת לשלום, אלא להיפך. אם המטרה של האיראנים הייתה לאלץ את ישראל להתפרק מהנשק הגרעיני (בהנחה שאכן יש ברשותנו נשק כזה) הייתי הראשון שמקבל את ההצעה שלך בשתי ידיים. זה יכול להיות נכון לגבי סוריה. אבל זה רחוק מלהיות נכון לגבי איראן. האיראנים רואים עוול בעצם קיומנו כאן, והם רואים את עצמם השליחים שמוטל עליהם לתקן אותו. לא שמעתי מהם התייחסות לכך שעלינו להתפרק מנשק גרעיני, ובוודאי שלא נכונות לוותר על שאיפותיהם בתנאים שהצגת. הם גם לא הציגו את הדרישה באף אחת מן השיחות שהתקיימו בניסיון לפתור את המשבר בדרכי שלום, כך שלא יהיה הוגן כעת להעביר את הכדור לידיים ישראליות.
האפשרות שהצגתי לפירוק האזור מנשק גרעיני הנה חלק ממהלך לכינון שלום כולל, אולם למיטב הבנתי לא השכלנו לנצל את פרק הזמן שאפשר לבסס מציאות כזאת לפני הפיצוץ הידוע מראש עם איראן.
היחיד שהיו לו בייצים לעשות משהו (תסלחו לי על הניסוח) זה אריק שרון , אולמרט חזק אולי בדיבורים , לא ראיתי ממנו עד עכשיו כלום במבחן המעשה וגם אל תצפו ממנו שייעשה משהו .. אין היום אף מנהיג גם לא ביבי כולם יודעים רק לדבר ומזה לא ניפרע ( לצערי)..
לא ממש קשור לענין אבל אני מוכחה לצין שיש משהו בדבריך…
בשל ריבוי Spam הפוסט נסגר לתגובות נוספות.