הברושים לא ידעו אם לצחוק או לבכות
זוכרים את פתרון הקסם שלנו לטרור? לא, לא הקסמים של ימי אורי גלר מחפש את היורש. פתרון הקסם ההוא, עוד מימי צ'יקו ודיקו. זוכרים? פלסטיני אחד עושה פיגוע - סוגרים את כל השטחים ולא נותנים לאף אחד להיכנס? בדיוק. סגר על השטחים. כל-כך חכם, שח"כ יורם מרציאנו, יו"ר סיעת העבודה בכנסת, מציע לאמץ את אותו פתרון קסמים גם כדי לשים קץ לאלימות בני-הנוער במועדונים. אם לא נאפשר לפלסטינים להיכנס לשטחי מדינת ישראל, הם לא יצליחו לעשות פה פיגועים. נכון? חכם, לא? איך לא חשבנו על זה קודם. אז הנה מצאנו גם את הפתרון לאלימות באתרי הבילוי: בני-נוער עד גיל 18 לא יורשו עוד לבלות במועדונים אחרי חצות.
אבל ההצעה הזאת של ח"כ מרציאנו, שעד מהרה מצאה את עצמה כהצעת חוק ממשלתית, היא לא רק הצעה מטופשת. היא משלבת בתוכה בורות, כוחניות וגם מידה לא מבוטלת של עזות מצח. היא מתעלמת מנתונים אמפיריים בדבר חלקם היחסי של בני-הנוער באלימות המועדונים, שתואם פחות או יותר את חלקם באוכלוסיית המבלים, כמו גם מחקיקה ותיקה וקיימת, שאוסרת על מכירת משקאות משכרים למי שטרם מלאו להם 18 אך אינה נאכפת. היא מציעה פתרון לא-הולם ולא-מידתי, שבחובו הגבלת חירותה של קבוצה שלמה, כביכול לטובת הכלל, מסוג הפתרונות שרצוי לה לדמוקרטיה להתרחק מהם. היא מהווה לא רק הודאה בכישלונה החרוץ של מערכת החינוך, שלו אחראים במידה רבה חברי-הכנסת, אלא גם משלימה איתו. במקום טיפול שורש במוקד הבעיה, היא מתמקדת באחד הסימפטומים היותר-שוליים שלה.
חמור מכך, איסור גורף על בני-נוער לבלות בפאבים ומועדונים מסודרים וניתנים לפיקוח יעביר את מוקדי ההתרועעות של בני-הנוער למקומות אחרים, שעלולים לחשוף אותנו למציאות קשה פי כמה. הוא עלול להרחיב את מעגל בני-הנוער שמידרדרים לאלימות, לסמים, וגם לשתייה מאסיבית של אלכוהול, שבמחיר של כוס אחת או שתיים במועדון יכולים להשיג בקבוק שלם בפיצוצייה שממול. ח"כ מרציאנו מסביר את הצעתו בכך ש"בני-הנוער טרם פיתחו הרגלי בילוי נכונים". הוא מתעלם מכך שהאלימות של בני-הנוער אינה מתמצית במקומות הבילוי, ושרובה מתרחשת דווקא בתוך כותלי בית-הספר, לרוב הרחק מעיניהן של המשטרה ושל התקשורת. במקום להשתמש במערכת החינוך ככלי להקניית הרגלים נכונים - לא רק במקומות הבילוי, אלא בכלל - הוא מציע פתרון הזוי ולא-דמוקרטי של הגבלת חופש התנועה. אם הרעיון בהטלת סגר על השטחים היה שהפלסטינים יתפוצצו בתוך עצמם, ואנחנו נחיה בשלווה את חיינו (רעיון שכידוע נכשל כשלעצמו), הרי שאם לא נשכיל לטפל בבעיות שהן תנאי מקדמי לאלימות במועדונים, ההרגלים האלימים שפיתחו לעצמם בני-הנוער יתפוצצו לנו ישר בפרצוף.
ובאמת, הגיע הזמן שנסגל לעצמנו את התובנה, לפיה חברה דמוקרטית חופשית צריכה לפעול קודם כול באמצעים חינוכיים, על-מנת להקנות לחבריה ערכים של סובלנות וכבוד הדדי, ופחות באמצעות הטלת איסורים על פעולות שהן, כשלעצמן, אינן מהוות פגיעה בסדר החברתי. עלינו להכיר בכך שמימוש החירות צופן לעתים מכשולים, ושגם אם מערכת החינוך תמלא בנאמנות את תפקידה בחברה, תמיד יימצאו בתוכה כאלה שיבקשו להפר את הסדר. אכן, לא מן הנמנע שהמחיר שנידרש לשלם עבור אותה חירות יהיה גם לעתים פגיעות בנפש. במקרים כאלה חובה למצות את הדין עם אותם עבריינים. אבל אסור להשלים עם מצב של פגיעה כה גורפת בזכותה של אוכלוסייה נורמטיבית לחיות את חייה, ולו משום שמימוש החירות עשוי לגבות מחיר מסוים מן החברה בכללותה. הדרך הזאת לא תפתור את בעיית האלימות הפושה בחברה שלנו מעבר לכל פרופורציה, אלא תוביל אותנו לכלייה ולאבדון כחברה דמוקרטית חופשית, שחירויות הפרט הן ציפור נפשה.
רועי דלח