לפני כשבועיים ציינתי כאן כבדרך אגב את הכוונה להקים את המרכז הגאה של מפלגת העבודה. עובדה זו, ותהליכים נוספים שעוברים על המפלגה מוכת הבעיות והצרות בחודשים האחרונים, הביאו אותי השבוע להצטרף למערכה. לא כי אני מרוצה מאיך שהמפלגה נראית בימים אלה. לא כי אני שבע נחת מתפקוד יושב-הראש שלה ויתר שריה בממשלה. לא משום שלא הייתי בין המכים על חטא על שנתנו את קולם ואת אמונם במפלגה כפי שהיא נראית כעת. הצטרפתי בעיקר משום שאני רואה את הפוטנציאל הטמון לשינוי, שלא יוכל לבוא לכדי מימוש אלא בדחיפה מלמטה.

אייל גרוס כתב בעקבות אירועי ירושלים, כי בעניין זכויות הציבור ההומו-לסבי לא ניתן לסמוך עוד אלא על מפלגות השמאל הקיצוניות. ברמה העובדתית הטענה שלו היא כמעט מדויקת. היא מדויקת בעיקר בכל הנוגע למרצ, שמיום הקמתה פעלה כמעט באופן רציף למען הציבור ההומו-לסבי, כחלק אינטגראלי מפעילותה למען זכויות האדם האחרות. הדברים פחות מדויקים בכל הנוגע לחד"ש. חברי-הכנסת הערבים, שעל-פי חוקת המפלגה הם גם בדרך-כלל רוב נבחריה, מעולם לא פעלו בנושא, ולמעשה התמיכה היחידה והמרעננת מקרבה באה מחבר-הכנסת הטרי דב חנין. חד"ש אף מיאנה להשיב לשאלון שהפיצה סמוך לבחירות אגודת הלהט"ב בשיתוף "הזמן הוורוד" בנוגע לזכויות הציבור ההומו-לסבי בישראל. היחידות שהשיבו היו מרצ, העבודה, הירוקים, עלה ירוק ושינוי על שני חלקיה. כולן הבטיחו תמיכה בלתי-מסויגת, אך רק השתיים הראשונות זכו להיבחר לכנסת. חד"ש, כמו המפלגות שאליהן הופנתה הביקורת, שמרה על זכות השתיקה.

אך גם אם נכונה הטענה כי מפלגות השמאל המובהקות מגלות תמיכה בלתי-מסויגת בזכויות הציבור ההומו-לסבי, מתוך השקפתן האינהרנטית בדבר זכויות האדם, עולה השאלה מה המסקנה האופרטיבית הנדרשת מכך. גרוס רומז כי הדבר הנכון לעשות מעתה והלאה הוא להימנע מלתת את הקול למפלגות אחרות: קול למרצ הוא קול למען זכויות האדם, וכמעט בוודאות גם למען זכויות הציבור ההומו-לסבי; קול למפלגת העבודה הוא "קול בערפל", שאין לדעת בוודאות לאילו מטרות ילך. קולות כאלה, רומז גרוס, "מבזבז" הציבור ההומו-לסבי מדי מערכת בחירות על מפלגות שבדיעבד מסתבר כי לא היו ראויות להם. עד לא מכבר הייתה זאת שינוי, ואילו בבחירות האחרונות היו עדויות שלפיהן רוב הקולות מן הציבור ההומו-לסבי הלכו למפלגת העבודה.

מסקנה זו אינה רק מסקנה פסימית, שממנה ניתן לגזור את הקביעה לפיה הציבור ההומו-לסבי לעולם לא יוכל לבנות לעצמו לובי פוליטי אמין מחוץ לשוליים השמאליים של המפה, אלא גם אינה מחויבת המציאות. היא מניחה כי מה שהיה הוא שיהיה, ונסמכת על התפיסה כי השפעתם של האזרחים על המטריה האידיאולוגית של המחוקק מצטמצמת למימוש זכות ההצבעה בקלפי. בכך גם חולשתה. היכולת של כל אזרח ואזרח להתפקד למפלגות ולהשפיע מבפנים על הרכבן, תכניהן והתנהלותם המעשית של חבריהן היא מהותית ומשמעותית הרבה יותר מהצבעה חד-פעמית בקלפי. לו הבחירות היו נערכות היום, בדילמה אם להצביע למרצ או לעבודה, ההצבעה למרצ הייתה משרתת אולי בהסתברות טובה יותר את האינטרסים של הציבור ההומו-לסבי. אבל בראייה ארוכת-טווח, הדבר הנכון ביותר לעשותו הוא להעתיק את התמיכה בציבור זה מן השוליים אל המרכז: מן המפלגות שמיצבו עצמן מרצון בקצה השמאלי של המפה אל אלו שנמצאות בלב הקונצנזוס החברתי.

אם הציבור ההומו-לסבי שואף להשלים את המהפכה שהחלה בבית-המשפט ונדונה להסתיים בבית-המחוקקים, עליו להפנות את מלוא כובד המשקל אל מרכז המפה הפוליטית הישראלית. עם כל הכבוד לאידיאולוגיה של מפלגות הקצה, באמצעותן לא ניתן להוציא מהפכות מן הכוח אל הפועל, מן השפה אל החוץ ואל המעשה. העובדה שמפלגת העבודה נכשלה עד כה כישלון חרוץ בכל הבטחותיה לבוחר אינה רלוונטית באשר לעתיד לבוא. גם אובדן האמון במי שעומד כעת בראש המפלגה אינו שיקול כבד משקל. צריך להסתכל קדימה, ולשאול מהם הדברים שצריך לעשות. ודווקא משום העובדה שניתן לסמוך על מרצ, צריך כעת להכניס "קצת מרצ" גם במפלגת העבודה. בטווח הקרוב, יחד עם מרצ ואולי חד"ש, יהוו שלוש המפלגות גוש חוסם עבור כל ניסיון לבטל את הישגי המאבק המשפטי באמצעות חקיקה עוקפת-בג"צ. בטווח הרחוק ניתן יהיה לבנות לובי פוליטי אקטיבי, שיהיה בכוחו להעניק חותם חקיקתי חיוני למלאכה שהתנהלה עד כה בבתי-המשפט והגיעה לאחרונה לכדי מיצוי.

צריך לבנות מרכז פעילים גדול ובעל כוח השפעה על מנהיגיו, שישמור על קשר רציף עם הנבחרים ויבטיח שהעבודה שצריכה להיעשות תיעשה באופן רציף, הלכה למעשה. צריך לבחור הנהגה חדשה, שתהיה ראויה להוביל את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המיוחלת, ושתהיה ראויה לאמונו של הבוחר. צריך לנצל את הבחירות הפנימיות הקרבות כדי להחליף את יו"ר המפלגה עמיר פרץ, ולהעמיד בראש הפירמידה אדם שימלא באמונה אך גם בתוכן את תפקיד שר הביטחון, ושבהמשך לכך יהיה בכוחו לקבל את אמון הציבור כמועמד העבודה לראשות הממשלה. צריך לעקוב מקרוב אחר חברי-הכנסת הנבחרים ולדאוג שיממשו באופן רציף את האידיאולוגיה שעל כנפיה הגיעו עד הלום. צריך לקדם את המהלך לשינוי שיטת הממשל על-מנת לנתק אחת ולתמיד את התלות הבלתי-נסבלת של מפלגת העבודה במפלגות החרדיות. צריך להתפקד, צריך להתחיל לעבוד.

היתרון של האסטרטגיה הבונה עצמה מן הזרם הפוליטי המרכזי ולא מן השוליים הוא משולש: ראשית, היא מנצלת את היתרון הכמותי המסורתי של מפלגות המרכז על-פני המפלגות הקטנות; שנית, היא ממצבת את המאבק ההומו-לסבי, שהחל כמאבק שולי, כמאבק נורמטיבי-מרכזי, השואב את כוחו מתוככי הקונצנזוס החברתי; שלישית, היא מעניקה לרבים מאלה שלא מסוגלים לתמוך במצען של חד"ש ומרצ לאורכו ולרוחבו, את האפשרות לשים את קולם במקום מבטחים אחר, ולגרום לייצוג הולם יותר של הציבור ההומו-לסבי בבית-המחוקקים. הקולות שהעניקו בבחירות הקודמות חמישה-עשר מנדטים לשינוי עודם קיימים, והם רק מחפשים בית ראוי לשכון בו. בבחירות האחרונות אותו כוח פוליטי התפצל בין מפלגות כמו קדימה והגמלאים, אך בעיקר טבע בייאוש מן המפה הפוליטית כדי אי-הצבעה: למרות קריסתה של שינוי, מרצ וחד"ש לא העצימו את כוחן.

בכל מדינה מערבית מתוקנת מגיעה התמיכה בזכויות הציבור ההומו-לסבי ממפלגה גדולה, הממוקמת במרכז המפה הפוליטית. הפיכתה של מפלגת העבודה לבית ראוי עבור קולות הציבור ההומו-לסבי בישראל לא בשמיים היא; היא מתחילה מלמטה: בךָ, בָּךְ ובכל מי שנכון להילחם על העתיד ולא לשקוט על שמרי העבר. זה הזמן להצטרף אל המערכה.

רועי דלח

נכתב ביום יום שישי, 8 בדצמבר 2006, בשעה 22:28, תחת הנושאים חוק ומשפט, פוליטיקה וממשל. באפשרותך לעקוב אחר תגובות לרשימה זו באמצעות RSS 2.0 וכן להשאיר תגובה או טראקבק ישירות מן האתר שלך.