אסקימו פרנד: 9 בסולם O
Do you come
Together ever with him?
And is he dark enough?
Enough to see your light?
And do you brush your teeth before you kiss?
Do you miss my smell?
כמעט חמש שנים חלפו מאז שדמיין רייס הוציא את אלבום הבכורה המופתי שלו O. כמעט חמש שנים לקח לאלבום ההוא לתקוע יתדות ברחבי תבל. והנה מגיע לו 9, אלבום שני ליוצר האירי המוכשר, שצץ לו לפתע לתעשיית המוסיקה שלנו. האלבום 9 הוא אלבום יפה, חביב, מלנכולי, נעים ובחלקים מסוימים גם מרגש. אבל כשמקשיבים לו מבינים בעיקר כמה יחיד במינו היה (ונשאר) אלבום הבכורה O. רייס אומנם שומר ברוב האלבום על הסגנון שהתווה כבר ב-O, אך ספק אם הוא מצליח לשחזר את גובה הלהבות שהצית אלבומו הקודם בלב המאזינים.
מה שאפיין אולי יותר מכל את אלבום הבכורה של רייס היה החדירה האיטית שלו לשוק. לגלובליזציה לקח כמה שנים טובות עד שרייס הצליח לצאת מאירלנד לבריטניה כולה, ומשם לארצות-הברית, לאירופה וגם אלינו. אבל ברגע שהוא הגיע, הוא קיבל את הכבוד המגיע לו. הגדיל לעשות המגזין האירי Hotpress שבחר ב-O לאלבום האירי הטוב ביותר בכל הזמנים אחרי Joshua Tree של U2. בארצות-הברית גרף האלבום את פרס ה-Shortlist Award שנתיים לאחר שראה אור לראשונה. אבל התהילה הגדולה באה לרייס בעיקר לאחר שהשיר "the blower's daughter" שולב בסרט המצליח "Closer", ומשם הדרך הייתה קצרה כמעט לכל תחנת רדיו (וגם לדואט עם טורי אמוס המופלאה באלבום האחרון שהשיקה).
עברי לידר, אחרי שהוציא את אלבומו האחרון "זה לא אותו דבר", התוודה כי אחד האומנים שהכי השפיעו עליו באותה שנה היה רייס. לידר, כמו רבים, גילה את רייס כמה שנים מאוחר. האזנה לשיר הפתיחה ב-9, שנבחר גם להיות הסינגל הראשון שמשוחרר מהאלבום החדש, מעלה תהיות האם גם רייס מושפע הדדית מעברי לידר שלנו? אולי לא בדיוק כך, אבל מה שבטוח הוא שהדואט עם ליזה האניגן "תשעה חטאים", שפותח את האלבום החדש של רייס, נשמע - לפחות בתחילתו - ממש כמו הגרסה השקטה של לידר לשיר "Barbie Girl" מפסטיבל הפסנתר. זה כמובן לא מפחית מן הקסם הרב שטמון בשיר הפותח. לו רק האלבום כולו היה נמשך באותו קול תרועה רמה.
אחד הדברים שמאוד יפים אצל רייס זה שהיצירות שלו הן כולן שלו. הוא זה שכותב, מלחין, שר, מפיק ואפילו מעצב בעצמו את העטיפות של האלבומים שלו. אבל רייס מאבד באלבום הזה נתח מסוים מן הקסם והייחודיות שלו, שהבדילו אותו כל-כך מכל האומנים האחרים המוכרים לנו, וחלק מהשירים באלבום מתחילים להזכיר יותר ויותר את דייוויד גריי באלבומים הפחות טובים שלו. החריגים שהזכרתי הם בעיקר השיר שפותח את האלבום "nine crimes", השיר השלישי "elephant", השישי "cocount skins" (שאפילו מזכיר קצת את בוב דילן), ואיך לא, שיר מס' 9, ממש כשם האלבום, אשר מכונה "accidental babies", שיחד עם "sleep don't weep" האחרון מהווה סיום מלנכולי ונוגע לאלבום קצת פחות מוצלח מקודמו.
הסגנון של רייס הוא רוק-פולק מינימליסטי, וברוב השירים הוא מסתפק בגיטרה אקוסטית, בס, צ'לו ופסנתר. אבל האיכות של השירים והביצוע יוצא-הדופן שלו נותנים את הטון לאורך האלבום כולו (ניתן להתרשם מן היכולות הווקאליות המופלאות שלו בעיקר ברצועה השלישית). סביר שהאלבום ינעם בעיקר לאוזני מי שאהבו להאזין ל-Nick Drack, Don Mclean, Beck או Mazzy Star. מי שכבר חרשו על אלבום הבכורה, כנראה שלא יעברו את אותה חוויה עם 9, אבל ימצאו בו כמה קטעים מעניינים. במידה מסוימת זה גם לא ממש הוגן לבחון את האלבום 9 ביחס לאלבום המופת O, אבל אם זהו הרף שהציב לעצמו רייס, הוא יצטרך למהר יותר עם השקת האלבום הבא - כי האלבום הזה לא יצליח לשמור אותו בעניינים חמש שנים נוספות.
רועי דלח
אומן ענק. O נכנס הישר אל העשירייה הראשונה שלי. מסכים עם האכזבה המסויימת מהחדש… למרות שמדובר עדיין בדיסק טוב תודה.