אלהים מרחם על ילדי הגן,

פחות מזה על ילדי בית-הספר.

ועל הגדולים לא ירחם עוד,

ישאירם לבדם,

ולפעמים יצטרכו לזחול על ארבע

בחול הלוהט

כדי להגיע לתחנת האיסוף

והם שותתי דם.

כישלונותיה של מדינת ישראל במלחמה בלבנון, בלחימה בעזה, בעצרת האומות המאוחדות, במערכה על דעת הקהל העולמית - אף אחד מאלה אין בו כדי להעיד על חולשה. להיפך: הכישלון הוא במידה רבה פועל יוצא של עוצמתה הצבאית והכלכלית של ישראל אל מול החלשים שמתגרים בה, מתריסים מולה, מאתגרים ומעמידים למבחנים חוזרים ונשנים את כוחה. והיא, מצדה, נדרשת לאיפוק, לריסון, כמו הייתה כלב גדול ואכזרי שמגורה על-ידי פינצ'ר קטן, נבחני ומציק במיוחד.

הקונספציה שלפיה הסרת הכיבוש תסיר גם את הכבלים והמעצורים שמוטלים על מדיניותה של ישראל בלחימה בטרור ובאלימות שננקטים מולה על-ידי שכניה מתרסקת לנגד עינינו בימים אלה ממש. כמו בלבנון, כך בעזה. לא הכיבוש המשחית הוא מרכז העניין, כי אם התדמית של ישראל כמעצמה אזורית, כמדינה שגבול יכולותיה הצבאיות עובר הרבה מעבר לאיומים שפוקדים אותה, שאם לא תרסן את עצמה יהיה בכוחה להמית חורבן אמיתי על כל אויב שתרצה. אם הדיון בליקויי המלחמה בלבנון כבר השכיח מאיתנו את הביקורת הנוקבת של העולם על עוצמת התגובה שבה בחרה ישראל לנקוט לנוכח חטיפת חייליה, את הקריאות לריסון, את המתקפה החריפה בתקשורת לאחר פגיעה בחפים מפשע באסון כפר כנא השני - באה החלטת האו"ם האחרונה והזכירה. ישראל, בעלת הנשק המשוכלל, חיל האוויר המפואר, ועל-פי פרסומים זרים גם עוצמה גרעינית בלתי-מבוטלת, לא תקבל גושפנקא מוסרית מן העולם לנצל אפילו חלק זניח מעוצמתה הצבאית מול אויביה המוחלשים. ארגוני הטרור נולדו אל העולם הזה כדי לנצל בדיוק את אותה פרצה. זו דרכם, ודווקא מתוך הכרה בחולשתם היחסית הם מצליחים להתל בנו השכם והערב, ואנו שוב ושוב מוצאים את עצמנו חסרי אונים.

איש לא יכול לטעון שעוצמתה הצבאית של ישראל נחלשה מאז מלחמת ששת-הימים. הכול יודעים שההיפך הוא הנכון. הפערים הצבאיים בין ישראל לשכנותיה - לפחות מצפון וממזרח - הם עצומים, עד ששום מדינה לבדה וגם לא כולן ביחד יכולות להטיל איום על קיומה. הן, או גורמים מתוכן, יכולים להתגרות, לנבוח, לשרוט לפעמים - וגם לנשוך, אך לישראל אסור להפעיל כוח בלתי-שווה על המתגרים, אחרת תהיה זאת חריגה מכללי המשחק הבינלאומי. לראיה, ניתן היה, מבחינת יכולת צבאית גרידא, לנקות את בית-חנון ממבנים ולהרחיק את כל תושביה דרומה. במידה מסוימת, פעולה כזאת יכולה הייתה להיחשב ללגיטימית במלחמה בין שתי מדינות שמדורגות באותה ליגה, כל זמן שמקום אחד משמש ספינת שיגור לרקטות על המדינה השכנה. אלא שפעולה כזאת לא תתקבל על העולם כאשר מדובר על האף-16 והמזל"ט הישראליים מול האבן, החגורה, וגם הקסאם הפלסטיני - עם כל הכבוד ליכולותיו הקטלניות. ארגוני הטרור אולי הפכו במעשיהם האומללים את בית-חנון לשדה קרב, אבל לא בנשק מערבי משוכלל.

על ישראל להתכונן לכך שגם אם תשלים את הנסיגה מן השטחים הכבושים כולם, שוב לא תהיה בידה היכולת לנצל את מלוא עוצמתה הצבאית מול אויביה, אלא אם תעמוד חלילה מול איום קיומי אמיתי. כמו בשיר של יהודה עמיחי, הרחמים והאחריות שמדינות העולם חשות הם כלפי הצד החלש, הנלחם מול זה החזק - ולצדו של החלש הן תעמודנה אף בעתות שלום. כל עוד ישראל נתפסת כמעצמת-על ברמה האזורית, דווקא העוצמה הרבה שהיא יכולה להתרברב בה על הנייר היא מקור בטוח לחולשתה, חולשה אינהרנטית, שלעולם לא תאפשר לה להשיג ניצחון צבאי על הטרור והאלימות שעומדים לפתחה מתוך כמה משכנותיה. רק הסכם שלום, שיכפה על מדינות ערב לטפל בעצמן ובמלוא העוצמה בטרור מבית, יוכל להביא אלינו בשורה אמיתית של ניצחון. לשם כך אין די במלחמה מתמדת בטרור מתוך הכרה בגבולות הנתפסים כלגיטימיים, חייב להיפתח לצדה גם פתח כלשהו לתנופה מדינית, שבלעדיה לא תשקוט הארץ עד עולם.

רועי דלח

נכתב ביום יום ראשון, 19 בנובמבר 2006, בשעה 22:42, תחת הנושאים מדיני-ביטחוני. באפשרותך לעקוב אחר תגובות לרשימה זו באמצעות RSS 2.0 וכן להשאיר תגובה או טראקבק ישירות מן האתר שלך.