לאמץ את יוזמת השלום הערבית
באין פתרון לירי הקסאמים, כאשר אין עוד על מי לסמוך בצד הפלסטיני, לפני שרוחות המלחמה שוב מנשבות לעברנו מן הצפון ודקה אחת לפני שבאיראן חוגגים איום קיומי ראשון על ישראל, זה הזמן להנחית מכה ניצחת על הטרור. מכה כזאת שממנה לא יוכל עוד להתאושש, שיעמוד נפעם ושפוף-קומה מול מהלכים אשר מתרחשים בזה אחר זה לנגד עיניו, שיראה בה אות וסימן אחרונים לניצחון השפיות והנורמאליות על הטירוף והקנאות שהוא מבקש להנחיל. יצחק רבין, עליו השלום, הבין זאת היטב: רק קשר אמיץ של שלום בין הרוב השפוי בשני הצדדים יהווה מכה אנושה לקיצוניים, אשר מבקשים כל אחד בתורו לכלות את האחר. כשהשלום עולה, כוחם של הקיצוניים בירידה; כשהוא יורד, הרי זאת שעתם הגדולה של אלה. האינטרס הישראלי כיום צריך להיות אימוץ היוזמה הערבית לנורמליזציה מלאה וכוללת עם ישראל.
יוזמה זו, שידועה גם כ"יוזמה הסעודית" ובמרכזה כינון יחסי שלום מלאים בין ישראל לכלל מדינות ערב תמורת נסיגה ישראלית מן השטחים הכבושים, מרחפת בחלל האוויר המזרח-תיכוני עוד מתקופת כהונתו של אריאל שרון כראש-ממשלה, והיא אושרה על-ידי כל מדינות ערב בפסגת ביירות ב-2002 ושוב לאחר המלחמה האחרונה בלבנון. אלא ששרון, וכיום גם ממשיכו אהוד אולמרט, לא הצליחו להתפכח מן ההנחה השגויה, הגורסת כי תהליך שלום, שמתרחש במקביל עם כמה ממדינות ערב, הוא כשלעצמו רע לישראל. מי שהמציאו את הטיעון הזה, מתעקשים שבמשא-ומתן בילטראלי תוכל ישראל להשיג יותר מאשר במשא-ומתן רב-צדדי עם מספר מדינות ערביות, ומכאן הם למדים על-דרך של קל-וחומר, כי משא-ומתן עם כל מדינות ערב במקביל אף הוא אינו רצוי.
ההנחה הזאת, שאף פעם לא נתברכה בכך שהייתה מושתתת באופן בלתי-אמצעי על עובדות, הפריכה את עצמה בשנים האחרונות עד כדי כיליון. משאים-ומתנים דו-צדדים שניהלה ישראל מול סוריה ומול הפלסטינים הוכיחו לנו, שגם כאשר הולכים במסלולים מפוצלים, הפתרון לסכסוך אינו שונה, ומה שלא ניתן להשיג במשא-ומתן רב-צדדי עם כל מדינות ערב, לא ניתן יהיה להשיג גם בנפרד. קווי ההסכם עם לבנון, עם סוריה ועם הפלסטינאים הם ידועים מראש, ועניין זה לבדו צריך ללמדנו שאין לדחות על-הסף את היוזמה הכלל-ערבית לשלום עם ישראל: את מה שניתן יהיה להשיג לאט ובהדרגתיות הורגת, אפשר גם להשיג באחת, ותוך זמן קצר הרבה יותר.
אך כישלון הקונספציה אינו הסיבה היחידה שבעטיה על ישראל להעדיף משא-ומתן רב-צדדי. בעוד שהאינטרס של אותן מדינות ערביות שכיום אינן חלק מתהליך השלום הוא להכשיל כל סיכוי להסדר ש"שוכח" אותן, כאשר כל מדינות ערב תהיינה שותפות במקביל לתהליך שמטרתו סיום הסכסוך עם ישראל, הדבר ייצור מחויבות רבתי של כולן להצלחתו. מחויבות כזאת תחייב אותן לזנוח את מדיניות ההכשלה לטובת תהליכים של בניית אמון וקידום יחסי ידידות ותקווה, ולפלסטינים לא תהיה ברירה אלא לישר קו. בשעה שהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס, נשיא סוריה בשאר אל-אסד וראש-ממשלת לבנון פואד סניורה ישבו זה לצד זה וינהלו משא-ומתן מקביל עם ישראל בגיבוי כלל מדינות ערב, ארגוני הטרור יאבדו כמה מן המקורות החשובים ביותר לכוחם, וברבות הימים גם הרבה מן הלגיטימציה שלהם לפעול.
המסקנה המתבקשת מכך היא שמשא-ומתן ישראלי-ערבי כולל אינו מנוגד לאינטרס הישראלי. להיפך: כל אימת שהשונות בין ההסכם שאליו תגיע ישראל במשא-ומתן דו-צדדי לבין זה שאותו תשיג במשא-ומתן רב-צדדי היא מאופסת, האינטרסים של תומכי השלום בשני הצדדים מתמזגים, כשמולם מתייצב האינטרס המשותף של הפלגים הקיצוניים בכל אחד מן הצדדים להכשיל את התהליך. מעבר לכך, התוחלת של מהלך רב-צדדי עולה בהרבה על זו שבמשא-ומתן בילטראלי: במשא-ומתן מן הסוג הראשון ניתן יהיה להגיע לשלום בהסתברות גבוהה יותר, ברמה מקיפה יותר ובזמן קצר הרבה יותר. מהלך כזה יסייע בבידודה של איראן, אך יהווה מכה ניצחת גם כלפי ארגוני הטרור, שמעולם לא התרגשו מסנקציות שבחובן עוד הרג ודם.
ממדינה שקמה על-יסוד ההכרזה "אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן" והצהירה קבל עם ועדה כי היא "מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקידמת המזרח התיכון כולו", ניתן לצפות כי לא תדחה על-הסף את ההצעה שעמה באו אליה לאחרונה שכנותיה משכבר הימים, אלא תאמץ אותה באהבה אל חיקה.
רועי דלח