למען ממשל טוב יותר
ההצעה לשינוי שיטת הממשל רחוקה מלהיות ספין תקשורתי, כפי שמנסים לצייר אותה גורמים שונים בתקשורת. אף אם העיתוי שבה היא מועלית עשוי לשרת גם צרכים פוליטיים, מדובר בהצעה רצויה ורצינית, שאם תאושר תיצור מהפכה של ממש במבנה הפוליטי בישראל. אמת, אנו שבעי ניסיון מר משיטה שמהווה שעטנז של דמוקרטיה פרלמנטרית ונשיאותית, וגם השיטה המוצעת כיום לישראל לא נוסתה עדיין בשום מקום בעולם. אבל בניגוד לקודמתה, ההיגיון הבסיסי שבה הוא נכון. ולמלינים על הדרך שבה הדבר נעשה, הייתי מציע ללמוד מכך אך ורק על תחלואותיה של שיטת הממשל הנוכחית, שעמן תוכל השיטה המוצעת ביתר שאת להתמודד.
בבסיס השיטה המוצעת עומדת ההצעה שראש-הממשלה יהיה מי שיעמוד בראש המפלגה הגדולה, ללא תלות בגודלן של יתר המפלגות או בכוחו להרכיב קואליציה. בנוסף, מבקשת השיטה להעמיד את הצורך בתמיכה של 66 ח"כים לצורך הפלת הממשלה, לצמצם את מספר השרים ל-18, שמתוכם לפחות ארבעה אנשי מקצוע שאינם פוליטיקאים, להעלות את אחוז החסימה וליישם בארץ את "החוק הנורבגי", שמחייב את מי שנתמנה לשר והוא חבר-כנסת לוותר על חברותו בה לטובת המועמד הבא אחריו במפלגתו. בעוד שעל העניינים האחרונים קיימת הסכמה כמעט מקיר לקיר גם בקרב המבקרים את השיטה המוצעת, הדעות חלוקות באשר לרציות של הרכבת ממשלה על-ידי מי שעומד בראש המפלגה הגדולה ועל הדרישה למינימום של 66 תומכים בהצבעת אי-אמון.
ממה נפשך? שיטת הבחירה הישירה, שבמסגרתה התאפשר עד לא מכבר לכל אזרח בישראל להצביע בפתק אחד למפלגה ובפתק אחר למועמד לראשות הממשלה, יצרה כאוס פוליטי, שהביטוי שלו היה ריבוי מפלגות קטנות והיחלשות דרסטית בכוחן של המפלגות הגדולות. היכולת לבחור ראש-ממשלה כלבבך מבלי להעניק את קולך למפלגה שבראשה הוא עומד, יצרה תמריץ בלתי-רצוי להצבעה סקטוריאלית עבור מפלגות, שאפשר לכל אזרח את הניסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. יכולת לבחור את נתניהו ולחזק אותו מימין, או לבחור את ברק ולמתן אותו משמאל, להצביע נתניהו וש"ס ולקבל נתניהו מסורתי, נתניהו ושינוי כדי לקבל נתניהו חילוני, והיד עוד נטויה. התוצאה של כל אלה הייתה שהעוגה הפוליטית רוסקה לחתיכות קטנות, שלמרות חיזוק כוחו של ראש-הממשלה על הנייר לא ניתן היה לחבר ביניהן על-מנת לבנות קואליציה יציבה.
במידה מסוימת, יוצאת ההצעה הנוכחית מן הרעיון של הצבעה ישירה לראש-ממשלה, אבל היא לוקחת מאיתנו את הפריבילגיה לתבל אותו כאוות נפשנו: יושב-ראש המפלגה שנצביע לה יהיה גם המועמד שלנו לראשות-הממשלה, ומי שנחפוץ בו כראש-ממשלה - נהיה חייבים להצביע למפלגתו. נסתיימה החגיגה. לא עוד שני פתקים נפרדים שבאחד מהם מפלגה ובשני ראש-ממשלה, כי אם פתק אחד, שבצדו האחד המפלגה שביקרה אנו חפצים ובצדו השני ראש-הממשלה שאותה מפלגה מציעה לנו. הלכה למעשה, ראש-הממשלה שוב ייבחר בבחירה ישירה על-ידי המצביעים, אלא שכוחו האלקטורלי יבוא לידי ביטוי גם במספר המנדטים של מפלגתו, ולהיפך.
הדבר יקדם מספר מטרות חשובות, שקצרה ידה של השיטה הנוכחית מלהשיג: ראשית, הוא יתמרץ את המפלגות להעמיד בראשן מועמדים ראויים לראשות-הממשלה, שיוכלו לקבל תמיכה ציבורית רחבה; שנית, הוא ייצור תמריץ חזק לאיחוד כוחות וחיבור סקטורים ומפלגות, שהתוצאה שלו תהיה בהכרח היווצרותם של שני גושים גדולים מימין ומשמאל, שלצדם מפלגות חרדיות וערביות מוחלשות. התמריץ הזה הנו דו-כיווני: מפלגות קרובות שלא יתאחדו כמוהן כמי שוויתרו מראש על השאיפה להרכיב ממשלה, ואזרח שיצביע למפלגה סקטוריאלית קטנה כמוהו כמי שוויתר על כוח ההשפעה שלו ב"בחירות לראשות הממשלה", ולמעשה קידם בכך דווקא את כוחו של הגוש היריב להקים ממשלה בישראל. מנהיגי המפלגות, שיצפו את ההצבעה של הבוחרים לגושים הגדולים, יוותרו על האגו וימהרו לאחד כוחות.
מפלגות כמו מרצ, מפד"ל, איחוד לאומי וישראל ביתנו תיעלמנה מן המפה הפוליטית כמפלגות עצמאיות, אך לא בהכרח תאבדנה את כוח ההשפעה שלהן. אנשיהן יצבעו בצבען את הגושים הגדולים, ועד מהרה נגלה שהמאבק הדמוקרטי על דרך ועל אידיאולוגיה לא חייב להתקיים רק בין מפלגות; הוא יכול להיות מאבק פנים-מפלגתי. הרשימות תורכבנה כך שהן תהיינה פופולאריות בעיני כלל המצביעים, אחרת אנשים יישארו בבית ולא ילכו להצביע. אם לסקטור מסוים לא יימצא ביטוי הולם בתוך הגושים הקיימים, ייווצר חלל שאליו תוכל להיכנס מפלגה סקטוריאלית, אשר תגרוף אליה חלק מהמצביעים, כך ששוב ייווצר תמריץ לחיבור אותו סקטור לאחד הגושים. התהליך הזה הנו מעגלי ובלתי-נמנע. לא פחות חשוב מכך, הסחטנות החרדית תאבד הרבה מכוחה: אפשר אומנם שהמפלגה שתרכיב את הקואליציה תזדקק לתמיכת החרדים או הערבים בהצבעות מסוימות, אך לא תהיה למפלגות אלו - אף בלא קשר להיחלשות בכוחן המנדטורי - כל השפעה על השאלה מי ירכיב את הממשלה, ושום מפלגה כזאת לבדה, יש להניח, לא תוכל להפיל ממשלה מכהנת.
למרבה האירוניה, על הנחיצות בהיווצרותם של גושים גדולים אפשר ללמוד דווקא הצורך לצרף כעת את אביגדור ליברמן לממשלת שמאל-מרכז על-מנת לאפשר את קידום השינוי בשיטת הממשל. במצב שהגענו אליו עם השיטה הנוכחית, ובמידה מסוימת כפי שביטא זאת הסופר דוד גרוסמן בנאומו, ממשלות נבחרות בישראל לא מסוגלות להעביר שום מהלך יצירתי ודרמטי עבור בוחריהן ועבור הדורות הבאים, מבלי שהדבר יביא לזעזוע פוליטי שסופו הידוע במערכת בחירות נוספת. ראינו זאת אצל ברק בקמפ-דייוויד, ראינו זאת אצל שרון בהתנתקות, ואלמלא מלחמת לבנון האחרונה היינו עדים לכך גם אצל אולמרט בהתכנסות. מן הבחינה הזאת של שינוי שיטת הממשל אפשר לראות בכניסתו של ליברמן לממשלה דווקא גילוי אחריות לאומית.
לעניין הדרישה לתמיכה של 66 ח"כים לצורך הפלת הממשלה, זהו פועל יוצא של הבחירה המעין-ישירה לראשות הממשלה, שכן, אחרת ראש-הממשלה היה נבחר שוב על-ידי חברי-הכנסת. מאידך, נראה כי העובדה שאין מדובר במספר דרקוני, יוצרת איזון הולם בין כוחה של הרשות המבצעת לכוחה של הרשות המחוקקת. מעבר לכך, יש לזכור שהממשלה תיזקק לרוב בכנסת על-מנת להעביר את החלטותיה, ועל-כן אין לקבל את הביקורת שראש-הממשלה יתפקד כמעין-דיקטטור שאינו נתון למגבלות הפרלמנטריות.
אכן, לא מן הנמנע שגם בשיטה המוצעת כיום יתגלו פגמים, וייתכן שצריך יהיה להכניס בה עוד שינויים טכניים כאלה ואחרים, אבל העובדה שמדובר בשעטנז שטרם נוסה אין בה כדי לפסול את ההצעה אפריורית. הכישלון של שיטת הבחירה הישירה נבע מכך שהתמריצים שהיא יצרה עודדו בדיוק את ההיפך משהיא נתיימרה להשיג, אך נראה שהלקחים ממנה יושמו היטב בהצעה החדשה.
רועי דלח